לפני שנתיים בחול המועד סוכות 2023 חברה הציעה לי להצטרף לטיול בצפון. וכיאה לאנוכי נעניתי בחיוב. זמן קצר אחרי שהגענו חבר הציע לנו להתלוות אליו לנסיעה קצרה לצפת לסידור קטן. בדרך חלפנו ליד מרכז הקליטה בו התגוררה משפחתה של היימנוט ופתאום משום מקום אותו חבר הציע שנקפוץ למשפחה, או שרק נראה את המקום מקרוב. וכך עשינו. ירדנו מהאוטו וראינו משפחות עם מלא ילדים קטנים מחוץ למרכז קליטה. הייתה אווירת חג, הרבה רעש ולא מעט חיוכים נעימים ומבטים סקרנים לכיווננו.
בירכנו לשלום את חלקם ושאלנו על משפחתה של היימנוט. כשצעדנו לכיוון בית המשפחה לא יכולנו להתעלם מהאנרגיה הלא נעימה שהרגשנו. אנרגיה אפלה. השקט היה רועש, המסדרונות מלחיצים ובעיקר המצלמות שתיצפתו עלינו וגרמו לנו לשחזר את הסרטונים של היימנוט, רצה שם בפעם האחרונה לפני שנעלמה. סרקנו את המקום וניסינו להבין את מה שאינו מובן- איך היא נעלמה ממקום שנכנסה אליו ולא יצאה?! מקום שהיה אמור להיות הבית שלה.
כשהגענו ליעד – האמא פתחה לנו את הדלת. שבורה. נפולה. שקטה. חלושה. בסלון ישב האבא שבירך אותנו לשלום ולידו ילדה קטנה שמאוד דומה להיימנוט. התיישבנו נבוכים ותהיתי אולי הרעיון לפלוש להם ככה לבית ללא הזמנה והיכרות הייתה פזיזה מדי?. מהר מאוד זה עבר. בעיקר האבא דיבר וסיפר על אותו יום ארור. תוך כדי הסיפור, האחות שכה דומה לה, חיבקה אותו חזק והחלה לבכות בשקט. האבא הסביר שהיא זו שבישרה את הבשורה שאחותה נעלמה וחזרה עם התיק שלה אך לא איתה.
זה היה רגע שובר לב. האבא המשיך לשתף על החיפושים, על זה שהמשטרה לא עושה מספיק, על המטה ועל זה שהם ללא תמיכה ומשפחה בארץ. הוא גם סיפר על היימנוט. והאחים שלה וגם על אנשים טובים ומעטים וגם על עסקנים. יצאנו משם עם הרבה תחושות. ובעיקר עם תחושה גדולה של אכזבה ועצבות. מעבר לממסד שלא טורח מספיק עבורם, הם גם חלק מקהילה שלא עומדת לצידם מספיק במאבק הזה. באותו יום עשיתי הסכם עם עצמי שלא אתן לסיפור הזה לעבור לידי ואהיה יותר מעורבת.
ובאמת אחרי כמעט שנה נסעתי עם אותו חבר לצפת לעמוד יחד עם המשפחה בדוכן הסברה להעלאת מודעות להחזרת היימנוט ונוכחתי לראות כי מלבדנו הגיעו לתמוך רק עוד מספר קטן של אנשים וגיליתי שגם בעיר שלה בקושי שמעו עליה. הלב התכווץ למראה אחיה הקטנים שעמדו עם שלטים והיו על מכירת החולצות. בסוף הערב עזרנו לקפל את הדוכן ודאגנו להסיע את המשפחה חזרה לביתם וכמות הברכות שקיבלנו מההורים הייתה שווה כל רגע ביום הזה.
התכווצתי באותו יום כשתהיתי על המגבלות שיש עליהם. ידיהם הכבולות והתלות שלהם בגורמים מסביב שאחראים להשיב להם את ילדתם. היימנוט קסאו.