מתקפת אוקטובר הורידה את הלסתות של כולנו בעוצמותיה- בין אם מהלם הפגיעה ההמונית שגבתה את חייהם ונפשם של אלפי אנשים, או מהאופן בו התפוררה תדמית הכוחניות של צה״ל – אין ספק שהעם הישראלי כולו חווה פגיעה אקוטית וזקוק להשתקמות תודעתית רצינית. עם זאת, לנגד עיני עומדת רווחת קהילתי שלי -קהילת האפריקאיים בישראל בכלל והעדה האתיופית בפרט- אלו קודמים לצורך שלי להשתייך לצד בסכסוך הישראלי-פלסטיני.
בשיחה עם סמראוויט דיברנו על המון נושאים וגם על היום שאחרי ועל השאיפה לבניית מודל שיוביל לשקט לאחר ימי המלחמה. סמראוויט היא חברה בקהילת קולאקטיבי.ת, תומכת בהתיישבות שבטית ואם מתעקשים על הגדרה אז מחאה מהלכת.
כפות רגליים שחורות דרכו באינספור מדינות, ניצבו מלפני האדם הלבן וייחלו לזכויותיו המדיניות כמו גם הזכות לביטוי תרבותי קהילתי והזכות לריבונות אוטונומית. אותו רצון הוליד צורת לחימה מיוחדת בקרב מיעוטים מדוכאים במדינות אירופאיות או תחת שליטה קולוניאלית, דרך בה החיים עצמם הופכים למשנה למטרת ההשתחררות הרחבה מידי אותו כובש זר- זוהי דרך ההקרבה של העצמי ביציאה למבצעי התאבדות. ביהדות נזהה את ההקרבה העצמית בביטוי המעודן ׳מלחמת מצווה׳ – בהתגייסות לצה״ל ובציונות אקטיביסטית, ובאסלאם לעומת זאת, נגלה זאת בדרך הג'יהאדית- מאבק חובה נגד כל שלטון לא מוסלמי או כובש זר. לפי הבנה זו בעצם, הג'יהאד אינו באמת שונה מהזכות להתנגדות צבאית כלפי כיבוש, אשר אושרה לפי הא״ום ולפי החוק הבינלאומי.
ובאמת ראינו את זה קורה במלחמת העצמאות האלג'יראית בשנות החמישים, שהיא דוגמה למלחמת דה-קולוניזציה יוצאת דופן, ולפעילות ג'יהאדית שקלעה למטרתה. דרך פעילויות התנגדות רחבות של פיגועי תופת ומהומות, שהתרחשו בצרפת ובאלג'יריה, האלג'יראים פטרו את עצמם מהכיבוש הצרפתי הזר והנצלני, מה שהוביל, בסופו של דבר, לקבלת עצמאותם. האלימות המתגלמת בלחימה שכזו פוגעת הן באדם המפגע והן במדכא-לכן השיח המוסרי סביב פיגועי התאבדות חייב להעניק חשיבות גם לאופן שבו נסיבות החיים המגבילות תחת שלטון כובש יכולות לדחוק אדם לקצה. עם זאת, לא מפתיע אותי שתמונת העולם הרווחת מציגה זאת אחרת- כזו של פראות טרוריסטית מזרחית נגד מתורבתות מערבית, ותכיר בזכותם של רק אחד מהצדדים.
צ: בתקופה שחמאס עלה לשלטון בעזה ב2007, היה שיח עם ישראל על שלום? הייתה תקשורת כזו?
ס: "בהתחלה הם הציעו הסכמי שלום ל25 שנה, בתמורה ביקשו עצמאות אבל עם הזמן, מהר מאוד הבינו וקיצרו את משך זמן הרגיעה שהם מוכנים לו. חמאס בשלטון כבר כמעט עשרים שנה ומה שהם עושים להם (לפלסטינים) זה זוועה, אבל חשוב לזכור שמי שחינך ועודד את חמאס זו ישראל. אם אתייחס למה זה אסלאם קיצוני אומר לך שזה האסלאם באירופה, האסלאם בארצות הברית- זהו האסלאם שאת מדברת עליו, הקיצוני- טרוריסטי, הוא תוצר של אלימות המערב. מאז מלחמת העולם השנייה. המלחמה היא בין אמריקה לרוסיה להשגת כוח ועוצמה. והם עשו את זה דרך מלחמות פרוקסי שלא בשטח שלהם, ז״א הם מגיעים למדינה, אחד מוצא מנהיג דיקטטורי השני מוצא מנהיג דמוקרטי, ומתחילים לתחזק אותם בכסף ונשקים, ככה הם הפיצו שלוחות של הכוח שלהם. האסלאם הקיצוני התפתח בעזה מהסיבה הזאת, אם הם תלויים בישראל ברשות האוכלוסין, בייבוא וייצוא מסחר ובכניסה ויציאה משטח עזה, איך תהיה להם עצמאות? במקום זה הפכו אותם לקבצנים, אמרו הישראלים- ׳אנחנו נעביר לכם, הכספים יעברו דרכנו׳, ובעזה את יודעת, הם עדיין משתמשים במטבע שלנו בשקל… כי היא חלק ממדינת ישראל! עזה הייתה פעם כמו יפו, לוד, רמלה ואשדוד היית יכולה לעלות לאוטובוס ולהגיע לעזה.
צ: ובאמת זו הקרבה הפיזית למי שנחשב לאויב ישראל שהייתה חלק מההפתעה במתקפת אוקטובר, עם זאת, קשה שלא לפתח אמפתיה- אם היית חיה כמו פלסטינית בעזה איך היית מתייחסת למאורעות?"
ס: "אני לא מצפה מאנשים מה שאני לא מצפה מעצמי, אני הייתי עושה דברים כאלה חד משמעית הייתי מחבלת, אם לא איפשהו בהנהגה שם. מהסיבה שאני רואה שזה גם חלק מהמאבק נגד האדם הלבן. מצד שני, הם לא שותפים שלי- נכון שאנחנו חיים פה בדו קיום ביפו, אבל בואי תראי את הערבים השחורים, ראית איך מתייחסים אליהם? את שמעת מה זו עיר העבדים? זו שכונה של שחורים בעזה, רק שם הם יכולים לחיות. מהמקום הזה, ברגע שזה בא על חשבוננו, ברגע שהם משתמשים באותה צורת דיכוי נגד אחים שלי, אני לא אלחם את המלחמה שלהם, קודם כל שיחזירו לי את אברה ואז נדבר!"
צ: בדיוק! בנוסף בימים בהם המדינה "נקלעה" למלחמה ודורשת את חובתו של כל אזרח להגן עליה, עולה לי התהייה- מה מונע מקהילות מדוכאות, כמונו, לחפש פתרון ריבוני אחר עבור אנשיהם במקום להילחם עבור מדינה שלא נלחמת עליהם? החיים של הקהילה שלנו בארץ היא מלחמה יומיומית, ערך החיים השחורים הינו הפקר בעיני המדינה והדבר הוכח לנו פעם אחר פעם. לכן אני במצבים כאלה נוטה לשים בסוף סדר העדיפויות את הסכסוכים הישראלים- בין אם חיצוניים או פנימיים. כבר תקופה ארוכה ישנה התנגדות חברתית למערכת- כבר חצי שנה בהפגנות נגד הרפורמה והשינוי לא בא, על זה נוסף עבורנו כקהילה ההפקרה של רפאל אדנה ז״ל והטיוח המשפטי, יש התנגדות חזקה שלא מקבלת מענה, מה את חושבת?
ס: כולם יסכימו איתך שהמערכת היא פח, אבל אף אחד לא ירצה להפיל אותה, כולם חושבים שאנחנו לא יכולים בלעדיה.
צ: בתור מי שעלתה לארץ מאתיופיה, את מרגישה שאת צריכה צריכה את המערכת הישראלית?
ס: ״לא, אני חושבת שהגישה של המערב היא גישה כושלת, היא נכשלת עבור רוב האזרחים שלה. היא משרתת מיעוט לבן, למה שנסכים לזה?
צ: ״אפשר לערער על זה, לא כך? על זה שהסכמנו לחיות בעולם יורוצנטרי, בעולם שמקדש את המנטליות המערבית הרי נולדנו לזה
ס: את יודעת… זה לא רק שנולדנו לזה, זה היה קיים הרבה לפני שההורים שלנו והסבים שלנו חיו, זאת גישה שקיימת דורות. לצד זה חשוב שנזכור, שאנחנו נקודה קטנה בהיסטוריה, אי אפשר לקחת על הכתפיים שלנו התפתחות של כל כך הרבה דורות. להיכנס לפרופורציה שאנחנו זמניים, ולהתמקד בבפנים. ככה דברים יוכלו להיות יותר טובים כלפי חוץ. זה לא אומר שאנחנו לא צריכים לפעול בשביל השינוי בתפיסה, בשבילנו, בשביל העתיד שאנחנו רוצים ולהעז לעשות.
צ: אם ככה, איזה מין זהות אנשי הקהילה צריכים לאמץ לעצמם כדי להתגבר על המכשולים במדינה? ובגדול, איזה מין צעד את מאמינה שצריך לקחת כדי להוות שינוי יסודי ומהותי בימים אחר המלחמה?
ס: צריך רק להיות עצמך, להביע את הקול שלך, השינוי בעיני שאנחנו יכולים לעשות הוא בנו, בחיים שלנו, להתנער ממה שהם חושבים שהוא אנחנו. אנחנו בלופ, בצורה כזו או אחרת אימצנו את מה שהם רוצים שנחשוב על עצמנו, אין אפשרות להתנגד בחוץ כי אנחנו עסוקים בהתנגדויות פנימיות. עליונות לבנה היא ה-שקר, אנחנו מרגישים את הכאב והדיכוי ובגלל זה אני אומרת שצריך להרוג את הרגשות. צריך לזכור שהן תגובה למצב השבור. הלופ הזה הוא שרשרת שרוב הקהילה כלואה בה רק בגלל הנסיבות שבהם אנו חיים- עוני,פשיעה, סמים. כדי לצאת מהחיים האלו, שהתוו בשבילנו, צריך להרוג את רגשי הנחיתות שהחדירו לנו בהנדוס תודעה הזה שנקרא עליונות לבנה, כדי לא להעביר אותם לדור הבא.
צ: התהליך של לצאת מהלופ שאת מדברת עליו לוקח זמן והסתגלות, משום שדרושה פה התפתחות מחשבתית-תודעתית, לא רק מצידם, אלא גם מתוך עצמנו, אנחנו צריכים זמן ומרחב לחשבון נפש להתמודד עם אותם התנגדויות פנימיות. במציאות אוטופית בשבילי- הייתי רוצה להעלים את הגזענות מהעולם בהינף יד, אך זה לא יעלם כך סתם. אנחנו צריכים לקחת את עצמנו ולשים את האני עצמי השחור\האתיופי\האפריקאי במרכז, את כל הסביבה שלנו למעשה. בזמן הזה של מלחמה לא יכולתי להפסיק לחשוב על מה המסע הבא שלנו בתור קהילה, בעיני הרי העדה היא ישות בפני עצמה ולא רק כחלק ממדינת ישראל. כמו שעלינו לארץ מסיבה זו, כך אולי צריך למצוא פתרון שהוא ממשיך את אותו אידיאל לשלום ואהבת הארץ שלמענו בחרו ההורים שלנו בדרכם לציון. תתארי מאיפה הגיע הרעיון של הקמת יישוב עצמאי אתיופי פה בארץ?
ס: שחורים שהמדינה פלטה אותם, ולא כללה אותם בתוכה הסתדרו יותר טוב, עם כל הקושי. תראי את הפליטים לדוגמה, בחיים בדרום תל אביב הם התחילו להרים את עצמם ומתקיימת שם כלכלה משלהם, זה מימד משל עצמו. בכללי, יש כבר שיח על בנייה של יישוב משלנו, הוא התחיל מתוך קבוצה של אבשה מבוססים מהצפון שאמרו בואו נקנה אדמה ונקים יישוב ושם יהיה לנו את החינוך שלנו, עדיין בכפוף למדינה אבל בלי התערבות בענייננו הפנימיים. המלחמה הזאת גרמה לי לומר פאק איט! איך אנחנו כקהילה צריכים לפעול? איך עושים? מה עושים? הגעתי למסקנה שאנחנו חייבים מקום משלנו, אנחנו חייבים אדמה, לבנות מאפס ולבנות קהילה. הבנייה הזו תהיה התנתקות מרפאת והגיע הזמן לקחת את מה ששלנו. תקראי לזה לחזור לדברים טבעיים יותר תקראי לזה לחזור לשורשים, לחזור לתקופה של פעם, לחזור לאמונה והליכה בדרך של הבורא. אנחנו חייבים להתעורר!״
צ: בחזון שלך, ביישוב שאת מדמיינת יהיו בני העדה בלבד?
ס: זה היה חלק מהאישיו העיקרי בנושא, חלק באו ואמרו זה של ביתא ישראל והיה חשש מריבוי של תרבויות. ועדיין בעיני זה אותו רעיון של שחורים יחד. האידיאל זה כל אפריקאי, לא משנה מה הדת שלך. גם אם אנחנו יהודים ׳באמת׳, גרמו לנו להרגיש "אתם בפנים אבל לא באמת". אנחנו צריכים להימנע מלעשות אותו דבר לאחים שלנו, ולא לחטוא בעליונות יהודית. העיקר יהיה העצמאות, אני רוצה מרחב קהילתי שחור אוטונומי.
צ: העצמאות הזאת תאלץ אותך לא לגור איתם, עם שאר היהודים שעלו לפה, שחיים כאן בארץ.
ס: אין לי בעיה, בסופו של דבר מדובר פה במדינה קטנה אנחנו גם ככה נצטרך לצאת מהיישוב לעשות דברים, השאלה היא עם מי את גרה? מי נמצא לידך ביום יום… בתחושה שלי כשאני מבלה עם אנשים מהקהילה אני נטענת אנרגטית, ומגיע לשחורים לפרוח.
הביטוי כפות רגליים שחורות במקור הוא כינוי גנאי לעבדים הצפון האפריקאים שהועברו בספינות לאירופה, השם מתייחס לעבודה ברגליהם היחפות על פחם וכמו כן על צבע עורם. בהסתכלות רחבה, כל אדם שחור בעולם שלא נמצא באדמתו שלו, נחשב לבן מיעוטים, כתוצאה מכך גם סובל מלבטים זהותיים עמוקים- לאן אני שייך? מה היחס שלי לאנשים הלבנים החיים בקרבי? מה אחריותי לגבי הקונפליקטים הסובבים אותי שאותם התרבות המערבית הולידה?
בעיניי, התנתקות עדתית וגזעית מטריטוריית השיפוט הישראלי בפרט והאירופאי בכלל, תחולל גל אנרגטי בעל פוטנציאל עצום להורדת המעמסה הנפשית הטראומטית שהועברה באופן גנטי לכלל פזורת אפריקה בארץ ובעולם.