על הרצף בין שילוב לשוליות

מאז שהסדרה "אינדל" עלתה לאוויר, אני מבינה כמה לגדול בשכונה הייתה חוויה טראומתית. מאז שעלתה הסדרה, אני מוצאת את עצמי פותחת בפעם הראשונה עם האנשים בסביבה הקרובה שלי את החוויות שלנו, את המפגש האישי, הכואב, המשפיל של כולנו עם רשויות החוק. ואני המומה. אני כואבת. אני כועסת. אני מטולטלת. אמנם הסדרה מחזירה אותי לגיל 16, ולחוויות שלא היה לי קול או מילים לתאר, לכאב שלמדתי לסגור בקופסה ולקבור עמוק, לבושה ולחוסר האונים במפגש עם המציאות של כל כך הרבה מאיתנו. אבל הסדרה היא גם הזדמנות נדירה לשיח אמיתי וכואב, שיח של החלמה.

אז נתחיל מההתחלה.

סלומון טקה ז"ל, יהודה ביאדגה ז"ל, יוסף סלסמה ז"ל. שמות שכולנו מכירים, וכואבים כשאנחנו שומעים אותם… סליחה, כולנו מכירים וכואבים אם אתם אתיופים במדינת ישראל. וזה בדיוק זה, יש את איך שאנחנו רואים וחווים את הסדרה, ויש את איך שכל השאר רואים אותה. אנחנו מול העולם.

כמה מוכר.

פחד,  חוסר אונים, התנגדות, אלימות.

ארבע מילים שמתארות את החוויה של הדמויות השחורות בסדרה. חווית חיים של קהילה שלמה שמורכבת מהמאפיינים האלו.

פחד

הפחד מהסכנות הטמונות בחוץ, הוא מנת חלקנו בעולם. בסצנה המשפחתית של אינדל בביתו,  הפחד של בני המשפחה של אינדל הדהד הכי חזק עבורי. הפחד כשנוצר קשר עין ראשוני עם שוטר במרחב הציבורי.  הפחד בהבנה שכל מפגש יכול להיות קטלני, שהגוף שלנו הוא שלנו עד שהשוטר מרגיש מאוים. ואז אנחנו הופכים מאובייקט לסובייקט; מאיים, אלים, ברברי. גם אם זה רק בגלל צבע העור שלנו, כי הרי "זה טבעי לחשוד בנו". תשאלו את המפכ"ל לשעבר.

חוסר אונים

כמה בחירה יש לצעירים בסדרה במציאות בה הם חיים? אני מנסה להסביר במילים את ההיבטים של חוסר האונים שמובנה בחיים שלנו. התחושה שזה לא משנה כמה תצעקי, תתנגדי, תילחמי זה לא משנה. כי בסצנה שצולמה על הגג, במפגש בין השוטרים לצעירים אני חוויתי חוסר אונים שהוציא לי את האוויר מהריאות. חוסר אונים נרכש (Learned helplessness) הוא מצב פסיכולוגי בו האדם חווה את עצמו כחסר אונים וחסר יכולת התמודדות, לאור ריבוי חוויות בהן האדם חש כי אכן אין לו יכולת להשפיע על אירועים שליליים בהם הוא מעורב. הסדרה אינדל מהווה הזדמנות עבורנו כקהילה להסתכל על חוסר האונים שרכשנו בדרך, ולהסתכל עליו בעיניים ביקורתיות. להבין שהוא מנת חלקנו, אבל אנחנו לא ניתן לו להגדיר ולהבנות את המציאות שלנו.

התנגדות ואלימות

שניהם הולכים יד ביד, כי כשאתה מרגיש שלקול שלך אין משקל או חשיבות בעולם, אתה עובר לידיים ולרגליים. במאמרו מתייחס בארי (1997) כי במעבר מתרבות אחת לאחרת נדרשות הקבוצות המהגרות לערוך התאמות מסוימות בכדי להשתלב במדינה אליה הם מהגרים. בספרות מוכרות ארבע גישות זהותיות בקרב מהגרים, המייצגות שילובים שונים ברמות של אימוץ הזהות החדשה ושמירה על הזהות הקודמת והן: שילוב, היטמעות, הפרדה ושוליות. השתלבות – שימור התרבות המקורית וקבלת יסודות מהתרבות החדשה; הִבדלות (בידול)- שמירה רצונית או כפויה של התרבות המקורית ודחייתה של התרבות החדשה; היטמעות – נטישת התרבות המקורית לטובת החדשה; שוליות (ניכור) – נטישת התרבות המקורית ללא קבלה של התרבות החדשה.

שוליות

להרגיש תלוש ולא שייך לחברה הישראלית, ומנגד קושי למצוא חיבור לזהות האתיופית שלנו. וכשאתה לא שייך לשום מקום, ומרגיש שהמציאות מורידה אותך לברכיים, אז פשע הופך לכלי להתנגד למציאות ולצבור כוח. לא סתם בדיאלוג בין השוטר אלון לאינדל השוטר מתייחס לאינדל כ"ילד כאפות", ואינדל עונה לו "בזכות אנשים כמוך אני בעולם הזה". פחד וחוסר אונים, הם מרכיבים קבועים בחוויה האנושית שלי. 

אבל איפה אני מתמקמת על הרצף בין שילוב לשוליות? אני פריבלגית מספיק, אישה מספיק, LIGHT SKIN. מספיק כדי להתמודד בדרכים אחרות. להרחיק את עצמי מהשכונה, להרחיק את עצמי מהתרבות, להרחיק את עצמי מעצמי.

הצפייה בסדרה פתחה פצעים ישנים, אצלי וגם אצל הסובבים אותי שבפעם הראשונה בחיים שלנו אנחנו מדברים על ההיתקלות הפרטנית של כל אחד ואחת מאיתנו עם רשויות החוק, אבל גם של כולנו כרקמה אנושית אחת. וכיום אני בוחרת לבקר, להאשים, לכעוס, לשנוא, לסלוח ולשחרר. אני בוחרת בהחלמה.

אז איך מחלימים?

קודם כל חשוב להדגיש החלמה היא לא תהליך קבוע עם התחלה, אמצע וסוף. על פי Anthony (1993) החלמה היא תהליך של הסתגלות מחדש של הגישות, האמונות, התפיסות והאמונות שלנו לגבי עצמנו, לגבי אחרים ולגבי החיים באופן כללי. זהו תהליך של גילוי עצמי, התחדשות עצמית ושינוי. החלמה נוגעת ומעלה את הטראומה שממנה נובע הניסיון להחלים, ומציעה הזדמנות לחיבור מחדש לעצמנו.