גברים בכל העולם משחקים משחקי כוחות.
מאיימים, עושים שרירים
יושבים באולפנים בחליפות ומפרשים את המציאות מתוך נק'הבמבט המצומצמת מאוד שלהם.
הם יודעים הכל, מלאים בביטחון. חוזרים על אותם צעדים שוב ושוב ושוב ושוב. ומצפים לתוצאות יותר טובות, בשבילם. שהכוח והשליטה ישארו אצלם. שההיגיון יוביל אותם, הרציונל, ולא הרגש המחליש, המקטין, המופסד. בדרך לניצחון אי אפשר לראות, אסור לראות, זה מבלבל ומסית לראות, צריך רק לירות. לירות עוצמה, אסרטיביות, כוח, הרתאה, חיסול. וצריך להקריב עוד ועוד קורבנות. ילדים וילדות, נשים, בחורים צעירים בתחילת חייהם. צריך להקריב כי אין ברירה, כי אסור להתקרב, להיות חשוף, ורגיש, וקשוב, אסור לתת אמון ולהכיל ולהבין. פשוט אסור. זאת חולשה וזה חוזק. זה הפסד וזה ניצחון.
גברים בכל העולם מנהלים מלחמות, על כוח, כסף, על שליטה. שולטים בכולם ובהכל, מנותקים מעצמם כדי לא חס וחלילה ליפול. לא לכאוב.
ובנתיים ילדים וילדות ממשיכות לסבול, מאבדות את ההורים והאחים שלהם, משפחות שלמות נהרסות. ובנתיים ילדים וילדות ממשיכים לרעוב, לאבד צלם אנוש. גדל כאן דור שעטוף באלימות ורעל, בשנאה תהומית לאויב הגדול.
ובנתיים האנשים הקטנים, הנשים הקטנות מחכות להחלטות של הגברים שיודעים הכל. מחכות לחטופים והחטופות, לשגרה שתאפשר לטפל בנפשות הפצעות.
ברוסיה, אוקראינה, קונגו וסודן, בישראל ובעזה ובעוד יותר מדי מקומות בעולם, יושבים גברים, מנהיגים, שמחליטים להתעלם מכולם חוץ מעצמם, שמחליטים להגיב באלימות וכוח, שאגו ואינטרסים אישים מובילים אותם. שלא עוצרים להביט לסבל של אנשים בעיניים. שלא פותחים את הראש והלב לדרכים אחרות שאולי יטיבו עם כולם. כי למי בכלל אכפת?
ומה עם נשים? הבוראות, שנותנות חיים, שיודעות. מי שאל את דעתן? מי חשב שהן ראויות?
איך הפכו את היוצרות לחלשות? כנועות. אנחנו יודעות יותר מכפי שגברים יכולים להכיל, זה בלתי נסבל בשבילם. הכוח שלנו. שמתחיל ונגמר ברחם, שיודעת דורות על גבי דורות של נשים שיודעות. אבל זה יותר מדי בשבילם, שאנחנו חזקות. אז אנחנו מצומצמות לאלה שדואגות, המחכות, המטפלות, והרגישות.
אני מדמיינת עולם בו יש מקום לידיעות שונות, המבוססות רגש ותחושה, עולם שמבין שלהקשיב זאת לא חולשה.
שכאב זה שער, הזמנה לגדול, שחייב לעבור דרכו כדי לצמוח.
אמן שנוכל ללמוד להסתכל למציאות בעיניים, גם אם מרגישים פחד. שנדע שכאב של אמא הוא אותו כאב בכל העולם. שנצליח לשמוע את הסיפור של הצד השני בלב פתוח והבנה שזה לא מבטל את הסיפור שלנו, את הכאב שלנו. שנשתמש יותר באמפתיה וחמלה, שנניח בצד לרגע את יצר הנקמה.
אמן שנבין מה נעשה בשמנו. שנכיר בכך שילדים וילדות יגדול להיות מה שאנחנו מלמדים אותם להיות. שנבין שאנחנו לעולם לא נהיה חופשיים עד שלא כולם.ן חופשיים וחופשיות.
אני באמת מאמינה שאפשר אחרת, גם מתוך המצב הקשה מאוד שאנחנו נמצאים בו כעת. רק צריך לבחור, גם אם זה כואב, ולהתסכל על המציאות בעיניים פקוחות.
בשורות טובות.