עגלת קניות

< חזרה לכל המאמרים

לאה היילו

29/03/2023

לחץ.י לצפייה ביצירה

שם אמנית: הודיה קבדה

טכניקה: איור דיגיטלי

שנה: 2021

מתוך מגזין "שפה"

למה אני לא מדברת יותר עם א.נשים לבנים על גזענות

לאה היילו

29/03/2023

כמה פעמים ניסיתן להסביר לאנשים בעבודה, באקדמיה או בגינה השכונתית  שהמשפט שנפלט להם מהפה עכשיו הוא גזעני? כמה פעמים ניסיתן להוכיח לאנשים  שגזענות אינה נחלת העבר? עם יד על הלב, כמה פעמים יצאתן משיחה כזו והרגשתן באמת מובנות? 

טוני מוריסון, סופרת והוגה  פורצת דרך בספרות השחורה בארה״ב, מתארת את אחד התפקידים של הגזענות באופן הבא:

״התפקיד החמור מאוד של הגזענות הוא הסחת הדעת. היא מונעת ממך לבצע את העבודה שלך. היא מאלצת אותך להסביר, שוב ושוב ושוב, את הסיבה לקיומך. מישהו אומר שאין לך שפה, ואת מבזבזת עשרים שנה בלהוכיח שיש לך. מישהו אומר שהצורה של הראש שלך לא טובה, אז מדענים עובדים להוכיח שהוא כן. מישהו אומר שאין לך אמנות, אז את מחפשת וחופרת החוצה הוכחות שיש. מישהו אומר שאין לך ממלכות, אז הולכת  וחופרת החוצה הוכחות שיש. דבר מכל זה אינו נחוץ. תמיד יהיה עוד משהו."

 “The function, the very serious function of racism is distraction. It keeps you from doing your work. It keeps you explaining, over and over again, your reason for being. Somebody says you have no language and you spend twenty years proving that you do. Somebody says your head isn’t shaped properly so you have scientists working on the fact that it is. Somebody says you have no art, so you dredge that up. Somebody says you have no kingdoms, so you dredge that up. None of this is necessary. There will always be one more thing.” (מתוך פאנל שהתקיים באוניברסיטת פורטלנד בשנת 1975)

אחת מהמטרות המרכזיות של ארגון הקולאקטיבי.ת היא יצירת מרחב שחור שבו אנחנו לא צריכות להסביר ולהוכיח את החוויות שלנו. למעשה, זו הייתה הסיבה שבגללה קמנו. כל אחת ואחד מאיתנו היו צריכים מרחב כזה וכשנפגשנו, הבנו עד כמה הוא היה חסר. זה שיחרר אותנו מהצורך להסביר, לתקן, לדייק, זה שיחרר אותנו מהסחת הדעת עליה מדברת טוני מוריסון.  

ביום חמישי האחרון (4.9) אירגנו מפגש על המרפסת המגניבה של הגר"א סביב השאלה "למה אני לא מדברת יותר עם אנשים לבנים על גזענות?". זו שאלה מורכבת שאת ההשראה אליה קיבלנו מהספר של רני אדי-לודג', עיתונאית וסופרת בריטית- "Why I’m No Longer Talking to White People About Race". הספר מציע גישה חדשה לשיח על גזענות: הגדרה של גבולות השיח וקביעת חוקים למי שנוטלים בו חלק. להחלטה הזו יש כוח להשיב את תחושת השליטה לאנשים החשופים לגזענות וליצור העצמה אישית וקולקטיבית.

במפגש עלו מחשבות ותגובות מורכבות סביב השאלה הזו. הצלחנו ליצור מרחב שבו א.נשים שיתפו בחוויות האישיות שלהם וסיפרו על המחיר האישי שגזענות גובה מאיתנו. רצינו להודות מעומק הלב לכל מי שהגיעו, שיתפו וחשבו.❤️

שם אמנית: הודיה קבדה

טכניקה: איור דיגיטלי

שנה: 2021

מתוך מגזין "שפה"

שתפו

כמה פעמים ניסיתן להסביר לאנשים בעבודה, באקדמיה או בגינה השכונתית  שהמשפט שנפלט להם מהפה עכשיו הוא גזעני? כמה פעמים ניסיתן להוכיח לאנשים  שגזענות אינה נחלת העבר? עם יד על הלב, כמה פעמים יצאתן משיחה כזו והרגשתן באמת מובנות?

מאמרים נוספים

מלחמה בתוך מלחמה

אוריה מדהנית ביאדגלין

אדמה לכפות רגליי השחורות/ ציונה אווקה בשיחה עם סמראוויט אנדסאו

ציונה אווקה

לחיות או לא לחיות זו השאלה

נעמה יצחק

גזענות זו הסחת דעת

לאה היילו