למה אני לא מדברת יותר עם א.נשים לבנים על גזענות

:שתפו

מאמרים נוספים

שחורות במקורות

*טריגר גזענות* שחורות במקורות הזהות היהודית של שחורותים ממוצא אתיופי נמצאת בפקפוק תמידי. אין זה סוד ששחורים ממוצא אתיופי נדרשים להוכיח את יהדותם בהזדמנויות שונות-

קורס מזורז במדעי החברה

למי מכםן שניזון מחדשות בטלוויזיה בוודאי אין מושג מה גרם להסלמה הביטחונית כמו שמכנים אותה. זה מפתיע, מפחיד וכואב וכולנו מתחילים לדמיין איך הולכים להראות

קולוריזם

בבית משפחת מקונן הייתה המולה רבה. קולות דיבור,צחוק ורעשי צמידים מצטלצלים מילאו את הבית הקטן. במרכז הסלון, על כורסה חומה ישבה  לה שרה מקונן בת

כמה פעמים ניסיתן להסביר לאנשים בעבודה, באקדמיה או בגינה השכונתית  שהמשפט שנפלט להם מהפה עכשיו הוא גזעני? כמה פעמים ניסיתן להוכיח לאנשים  שגזענות אינה נחלת העבר? עם יד על הלב, כמה פעמים יצאתן משיחה כזו והרגשתן באמת מובנות? 

טוני מוריסון, סופרת והוגה  פורצת דרך בספרות השחורה בארה״ב, מתארת את אחד התפקידים של הגזענות באופן הבא:

״התפקיד החמור מאוד של הגזענות הוא הסחת הדעת. היא מונעת ממך לבצע את העבודה שלך. היא מאלצת אותך להסביר, שוב ושוב ושוב, את הסיבה לקיומך. מישהו אומר שאין לך שפה, ואת מבזבזת עשרים שנה בלהוכיח שיש לך. מישהו אומר שהצורה של הראש שלך לא טובה, אז מדענים עובדים להוכיח שהוא כן. מישהו אומר שאין לך אמנות, אז את מחפשת וחופרת החוצה הוכחות שיש. מישהו אומר שאין לך ממלכות, אז הולכת  וחופרת החוצה הוכחות שיש. דבר מכל זה אינו נחוץ. תמיד יהיה עוד משהו.”

 “The function, the very serious function of racism is distraction. It keeps you from doing your work. It keeps you explaining, over and over again, your reason for being. Somebody says you have no language and you spend twenty years proving that you do. Somebody says your head isn’t shaped properly so you have scientists working on the fact that it is. Somebody says you have no art, so you dredge that up. Somebody says you have no kingdoms, so you dredge that up. None of this is necessary. There will always be one more thing.” (מתוך פאנל שהתקיים באוניברסיטת פורטלנד בשנת 1975)

אחת מהמטרות המרכזיות של ארגון הקולאקטיבי.ת היא יצירת מרחב שחור שבו אנחנו לא צריכות להסביר ולהוכיח את החוויות שלנו. למעשה, זו הייתה הסיבה שבגללה קמנו. כל אחת ואחד מאיתנו היו צריכים מרחב כזה וכשנפגשנו, הבנו עד כמה הוא היה חסר. זה שיחרר אותנו מהצורך להסביר, לתקן, לדייק, זה שיחרר אותנו מהסחת הדעת עליה מדברת טוני מוריסון.  

ביום חמישי האחרון (4.9) אירגנו מפגש על המרפסת המגניבה של הגר”א סביב השאלה “למה אני לא מדברת יותר עם אנשים לבנים על גזענות?”. זו שאלה מורכבת שאת ההשראה אליה קיבלנו מהספר של רני אדי-לודג’, עיתונאית וסופרת בריטית- “Why I’m No Longer Talking to White People About Race”. הספר מציע גישה חדשה לשיח על גזענות: הגדרה של גבולות השיח וקביעת חוקים למי שנוטלים בו חלק. להחלטה הזו יש כוח להשיב את תחושת השליטה לאנשים החשופים לגזענות וליצור העצמה אישית וקולקטיבית.

במפגש עלו מחשבות ותגובות מורכבות סביב השאלה הזו. הצלחנו ליצור מרחב שבו א.נשים שיתפו בחוויות האישיות שלהם וסיפרו על המחיר האישי שגזענות גובה מאיתנו. רצינו להודות מעומק הלב לכל מי שהגיעו, שיתפו וחשבו.❤️