פרק 6 הוא פרק מיוחד. אנחנו חיות בתקופה שגובה מאיתנו הרבה- מהתודעה, מהגוף ובעיקר מהנפש. אז הפגשנו הפעם שתי נשים שלא מכירות- יפה גטה ובת-אל מששה יוצרת הפודקסאט “אמא אתיופית” כדי לעצור רגע, לנשום ולדבר על איך מחזירים לעצמנו כוח ומה התרבות שלנו יכולה ללמד אותנו ברגעים כאלה. פרק שמזמין אתכן לשאול- איך מוצאים יציבות בתוך הכאוס ואיך ממשיכים לחלום?
כרגיל מצרפות לכן את השאלות כדי שתוכלו להשתמש בהן לכל דבר שתרצו:
בזמן שכל כך הרבה קורה סביבנו – מבחוץ ומבפנים – איך את/ה שומר/ת על עצמך מלפחד או מלהיכנע לייאוש? מה התרבות האתיופית לימדה אותך על רוגע בשעה של סערה? כשאין אוויר – לא רק פיזית אלא גם רגשית – מה מחזיר לך נשימה? האם יש מילה, תפילה, שיר או טקס קטן שאת/ה חוזר/ת אליו כדי לאסוף את עצמך מחדש? איך אנחנו יכולים להילחם על התודעה שלנו בלי לאבד את הלב? באילו דרכים התרבות האתיופית מזמינה אותנו להתחדש, גם כשנראה שהכול קורס? מהי תקווה בעיניך – פעולה? תחושה? בחירה? איך מרפאים עייפות נפשית בעולם שבו גם הנשימה הפכה להיות פוליטית? איזה תפקיד יש ליצירה, לאימהוּת, או לחיבור לקהילה – כשאנחנו מרגישים אבודים? אם "אמא אתיופית" הייתה קול, לחישה או פעולה – מה היא הייתה אומרת לנו עכשיו?
תוכן, בימוי והפקה: רחל מהרט ובתחן ווסן
צילום: שלומי לקאו