קטגוריה: ללא קטגוריה

הדם שלנו טוב למלחמות והצבע שלנו להסברה

המציאות הציבה לנו מראה שאי אפשר להתעלם ממנה. האם יכול להיות שאנחנו לא באמת חלק מהעם הזה? השאלה הזו כואבת מדי. כי היא טומנת בתוכה את ההיסטוריה שלנו ושל אמהות אמהותינו. המלחמה טישטשה את הכאב על הפשע נגד רפאל הקטן. חודשים ספורים לפני ה7.10 יצאנו לרחובות למחות על העוול הזה והפצע הישן-חדש נפתח. סלומון טקה, יהודה ביאדגה, יוסף סלמסה, אברה מנגיסטו ועוד ועוד ילדים של אמהות ואבות כמו שלנו. אחים ואחיות שלנו.

על הרצף בין שילוב לשוליות

מאז שהסדרה "אינדל" עלתה לאוויר, אני מבינה כמה לגדול בשכונה הייתה חוויה טראומתית. מאז שעלתה הסדרה, אני מוצאת את עצמי פותחת בפעם הראשונה עם האנשים בסביבה הקרובה שלי את החוויות שלנו, את המפגש האישי, הכואב, המשפיל של כולנו עם רשויות החוק. ואני המומה. אני כואבת. אני כועסת. אני מטולטלת.

לעולם לא נהיה חופשיים עד שלא כולם.ן חופשיים וחופשיות

צריך להקריב כי אין ברירה, כי אסור להתקרב, להיות חשוף, ורגיש, וקשוב, אסור לתת אמון ולהכיל ולהבין. פשוט אסור. זאת חולשה וזה חוזק. זה הפסד וזה ניצחון.

מלחמה בתוך מלחמה

 ישנן הנהגות קיצוניות שיש להן אינטרס רב בלשמר סכסוכים, אלה המרוויחות מסבלם של האזרחים הקטנים וממלחמות בלתי פוסקות.
לצערנו ההיסטוריה חוזרת על עצמה והאנושות תמשיך לסבול עד אשר נתעורר ונבין שבעלי השליטה הם האויבים האמיתיים של כולנו. 

אדמה לכפות רגליי השחורות/ ציונה אווקה בשיחה עם סמראוויט אנדסאו

מתקפת אוקטובר הורידה את הלסתות של כולנו בעוצמותיה- בין אם מהלם הפגיעה ההמונית שגבתה את חייהם ונפשם של אלפי אנשים, או מהאופן בו התפוררה תדמית הכוחניות של צה״ל – אין ספק שהעם הישראלי כולו חווה פגיעה אקוטית וזקוק להשתקמות תודעתית רצינית. עם זאת, לנגד עיני עומדת רווחת קהילתי שלי -קהילת האפריקאיים בישראל בכלל והעדה האתיופית בפרט- אלו קודמים לצורך שלי להשתייך לצד בסכסוך  הישראלי-פלסטיני.  

לחיות או לא לחיות זו השאלה

מי אני? מה אני עושה כאן? למה אני קיימת בכלל? מה זה קיום? ואם אני קיימת משמע אני חיה, או שאני פשוט תופסת מקום במרחב? מה יקרה אם מחר יגיע סוף העולם?

גזענות זו הסחת דעת

המחאות בשביל צדק לרפאל הן רק טיפה בים ממלחמה הרבה יותר רחבה בארץ ובעולם, מלחמה בין אור לחושך.

למה אני לא מדברת יותר עם א.נשים לבנים על גזענות

כמה פעמים ניסיתן להסביר לאנשים בעבודה, באקדמיה או בגינה השכונתית  שהמשפט שנפלט להם מהפה עכשיו הוא גזעני? כמה פעמים ניסיתן להוכיח לאנשים  שגזענות אינה נחלת העבר? עם יד על הלב, כמה פעמים יצאתן משיחה כזו והרגשתן באמת מובנות?

על הפתעה ועיוורון

"לא כמו שום מקום אחר בעולם" ולכן לפעמים נוצרת התחושה ש"אי אפשר" להשוות אותו לשום מקום בעולם, שאין ולא תהיה מקבילה לקיצון המקומי. אמיתי ככל שזה יהיה, המסקנה האינטואיטיבית המצטיירת מכך היא שגויה: כן, אנחנו אמנם "מיוחדים" בנסיבות שלנו, אבל מותר, ואפילו חייבות, כל הזמן להשוות. 

חינוך בעולם אוריינטליסטי ופוסט קולוניאלי

״אוריינטליזם״ הוא מושג שהגה החוקר אדוארד סעיד. תפיסה זו מבקרת את הדרך בה תופס האדם המערבי את כל אלה שאינם חיים במדינות מערביות. הוא עיצב את דמותו של האדם ה"אוריינטלי". האדם שחי במדינות אסיה, אפריקה או אמריקה הלטינית לפי הדרך בה הוא מבקש לתפוש אותו. האדם האוריינטלי הוא פראי, לא מלומד, בעל אמונות מסתוריות ומסוכנות, נטול מוסר, טיפש ובמקרים רבים חסר ערך לחיי אדם.