על הפתעה ועיוורון

:שתפו

מאמרים נוספים

שחורות במקורות

*טריגר גזענות* שחורות במקורות הזהות היהודית של שחורותים ממוצא אתיופי נמצאת בפקפוק תמידי. אין זה סוד ששחורים ממוצא אתיופי נדרשים להוכיח את יהדותם בהזדמנויות שונות-

קורס מזורז במדעי החברה

למי מכםן שניזון מחדשות בטלוויזיה בוודאי אין מושג מה גרם להסלמה הביטחונית כמו שמכנים אותה. זה מפתיע, מפחיד וכואב וכולנו מתחילים לדמיין איך הולכים להראות

קולוריזם

בבית משפחת מקונן הייתה המולה רבה. קולות דיבור,צחוק ורעשי צמידים מצטלצלים מילאו את הבית הקטן. במרכז הסלון, על כורסה חומה ישבה  לה שרה מקונן בת

מאת: בתי לוריסו

התקופה האחרונה טעונה במידה קיצונית. “משבר הקורונה” הוטח בכולנו בעוצמות כאלה ואחרות, ואפשר לחתוך את המתח באוויר עם סכין. או אקדח. או פתק שכתוב עליו “הכל בסדר”.

ישראל היא מקרה פרטי ספציפי מאוד של קולוניאליזם, עליונות לבנה, שמרנות וקנאות דתית, מיליטנטיות, פסאודו-ליברליזם מערבי, פטריארכליות- ומה לא בעצם? תבשיל מוכר אך נדיר בתנאים שלו 

“לא כמו שום מקום אחר בעולם” ולכן לפעמים נוצרת התחושה ש”אי אפשר” להשוות אותו לשום מקום בעולם, שאין ולא תהיה מקבילה לקיצון המקומי. אמיתי ככל שזה יהיה, המסקנה האינטואיטיבית המצטיירת מכך היא שגויה: כן, אנחנו אמנם “מיוחדים” בנסיבות שלנו, אבל מותר, ואפילו חייבות, כל הזמן להשוות

אנחנו חיות בעידן סופר-אולטרה-פוסט גלובאלי מטורף, בו הכל יכול להיות משודר לכל מקום בעולם באותה השנייה. לא צריכות לחכות, לא צריכות מתווכים. לא צריכות שיסבירו לנו או יפרשנו מה ראינו. אין, ולא צריכות פילטר. ה”תרבות המקומית” מורכבת מאינסוף פיסות אינדיבידואליות שמושפעות כל דקה בכל יום מגלים עצומים של מידע מכל מקום בעולם. כל. מקום. בעולם

לחיות את “המערב” בכל דרך אפשרית בחברה שלנו – באמנות וסטנדרטים אסתטיים, דרך כלכלה ומדעי החברה, פסיכולוגיה ועד לערכי מוסר וצדק בסיסיים – לא מעיד שסיננו מתוכו את הבסיס הגזעני שעליו כל ה”מערב” מבוסס. השואה ומלחה”ע השנייה קרתה ב”מערב”, אמריקה “המערבית” נוצרה בשפיכות דמים על ידי “המערב” כך עד היום יש מדינות שלמות שנשארו בחובות עתק ל”מערב” שגזל את כל משאביהם ובנה עוד “מערב”, בו האנשים מהם גזלו יחיו בתחתית הסולם

.מה בערכים האלה זועק “פרוגרסיביות חברתית”, זה מעבר להבנתי. ועוד יותר מעבר להבנתי זה כמה מהר אנשים שוכחים

אחת המגמות שעוד לא הצלחתי להתרגל אליהן זאת ההפתעה (שנראית דיי כנה) שחוזרת על עצמה אצל הרבה לבניםות בפיד שלי בפייסבוק. ה”הפתעה” על גזענות, בכל הקשת הקטלנית שלה: מ”כושון” בהודעת וואטסאפ, דרך לינץ’ אזרחי באדם לא חמוש ומפוחד בכיכר העיר ועד לנציג ציבור או בכיר משטרה שמתגאה בפרופיילינג מבוסס גוון עור

.ההפתעה הזאת היא גזענות 

.לא בזדון, לא בכוונה תחילה, אולי אפילו בתמימות, אבל חשוב לזכור שגזענות לא צריכה להיות מודעת לעצמה כדי להתקיים. לפעמים היא פשוט הרקע

חוסר האמונה הנאיבי ש”דבר כזה לא יכול לקרות”, הוא לא רק אטימות אל מול המדוכאים, הוא גם עליונות לבנה במסווה: כי זה מצד אחד לבטל שנים של זעקות, עדויות, קינות, שאלות, דרישות לצדק ואזהרות ומצד שני לעגן פנטזיה בה ההגמוניה הלבנה משום מה “לא מסוגלת לדבר כזה”. 

זה למחוק רטרואקטיבית אינספור עוולות וזוועות שנעשו ונעשות על ידה, כך שכל פעם היא כמו “הפעם הראשונה”. מתייחסים לעוולות כל אחת בתורה כטעות יחידה ולא דפוס. הטעות היא סטיית תקן / חריגה מהסדר / עשבים שוטים. שיקראו לזה איך שרוצות. אבל זה לטשטש את הנקודות הקודמות כדי שלא נראה את הקו. כי אם זוכרות את הקו – ממה יש להיות מופתעות? 

הרציחות האחרונות (איאד אל-חאלק, ישראל חבורה, מוסטפא יונס ז”ל כאן, ג’ורג’ פלויד’ אהמוד ארברי, בריונה טיילור ושון ריד ז”ל בארה”ב), לא היו בחסות הקורונה בלבד, היו להן שורשים עתיקים שהפכו את הלחיצה על ההדק קלה הרבה יותר מאשר מול אזרחים “לבנים”. הסתה והפצת שנאה ע”י בכירים ופוליטיקאים מסתיימת ברחוב, ובסטטיסטקה מחרידה ששוטרים בישראל יורים באזרחים ערביים פי 64 מאזרחים יהודיים, וכמעט אף פעם לא עומדים למשפט. אם בארה”ב 99% מהשוטרים לא עומדים למשפט אחרי ירי קטלני, המצב בארץ לא הרבה יותר טוב כשבדו”ח מבקר המדינה המפורט ביותר (2017) נטען שרק 3% מהתלונות במח”ש מסתיימות בכתב אישום כלשהו והרוב “לא נבדקו כלל”

מערכת דורסנית שלפעולות שלה אין השלכות, רק תלך ותקצין ע”מ לשמר את עצמה. ללא ביקורות או הרתעה אין סיבה שהתדירות של “סטיות התקן” האלה אי פעם “יתיישרו”. אין באמת, ולא הייתה “הפתעה”

:ההפתעה הזאת מוזרה לי כפליים בעולם בו קיימות כל כך הרבה עדויות באמנות המיינסטרימית

כל פיסת אומנות שחורה, חיה או מתה, שהתקיימה בעולם לבן ואלים דיברה את החוויה שלה בשלב כזה או אחר בקריירה שלה, שלא לדבר על עשרות ומאות האמנים שחיים ממש עכשיו ומדברים את המציאות שלהם כל הזמן. לא את ה”דעות” שלהם על המציאות, אלא את המציאות הפיזית שהם חייבים לחיות

תרבות ה”גנגסטה” הבועטת שהוסללה להיות כביכול התרבות העיקרית בהיפהופ כבר שנים, נדחקה הצידה והסטריאוטיפ בו שחורים ומיעוטים “מושכים אל עצמם אש” מופרך ופאסה כשב-2020 קולות צעירים בלתי מתנצלים עדיין זועקים את אותו מאבק רק בצבעי פסטל ומודעות עצמית מילניאלית. אם שמעת אפילו אלבום אחד או קראתן ספר אחד של אמן שחור.ה אחת, ב30 שנה האחרונות, בטוח קיבלת הצצה על מציאות שכרוכה באלימות וגזענות ממוסדות

אנחנו מדברות וכואבים וחיים ויוצרות כל הזמן. לאו דווקא בהאשמה או הטפה, וממש לא בהתבכיינות, אלא פשוט ע”י ציור העולם כפי שהוא, פיסה בכל פעם, אפילו אם היא רק שורה בשיר

.כל הא.נשים שלא חיים את המציאות הזו צריכות פשוט להקשיב