בשנת 2008 פרסם העיתון ידיעות אחרונות כתבה העוסקת ב"דפו פרוברה", זריקת אמצעי מניעה, שנרשמה לעולות מאתיופיה. בכתבה נטען, כי הנשים קיבלו מרשם לתרופה, מבלי שהוצעו להן חלופות בטוחות יותר, ובמקרים מסוימים מבלי שהוסבר להן איזו זריקה קיבלו. בכתבה, שבראשה עמדה חדוה אייל, מצא משרד הבריאות כי 57% מהנשים שקיבלו את התרופה היו ממוצא אתיופי, הרבה מעל לאחוזן בכלל האוכלוסייה, שהוא כ- 1.7. מאז הגעתם לישראל, ירד שיעור ההולדה של יהודי אתיופיה בכמעט 50%.
היסטוריה של עיקור גזעני
דפו-פרוברה היא תרופה עם היסטוריה בעייתית ולעתים קרובות גם גזענית וקולוניאליסטית, שתוכננה מראש להיות תרופה המיועדת למיעוטים אתניים. כבר בניסויים הקליניים המוקדמים, רוב הנשים שהשתתפו במחקרים היו אפרו-אמריקאיות. בשלבי ניסוי מתקדמים, כאשר רופאים הורשו לרשום את התרופה, גילו החוקרים פערים גזעיים ברורים. מרבית הרופאים המעיטו בסיכוני התרופה והסתירו את העובדה שהיא עדיין לא אושרה על ידי ה- F.D.A. שיטה זו שבה השתמשו, היא חלק ממגמה היסטורית ארוכה יותר של "עיקור גזעני", שבה שיעורי ההולדה של אפרו-אמריקאים ומיעוטים אחרים נתפסו כבעייתיים וככאלה שיש לשלוט בהם.
מקולוניאליזם של העולם השלישי לגזענות מקומית
החשש משיעורי ההולדה של מיעוטים הובא על ידי אנשי מקצוע אמריקאים ששהו במדינות אחרות כחלק מתוכנית USAID. במשך שנים, מנהלי התוכנית הניחו כי שליטה בפוריות היא מרכיב מרכזי בסיוע בינלאומי. על אף שאין היא לא נכונה, ההנחה הזאת הושפעה מאוד מהמורשת הקולוניאלית שבה הפוריות של נשים במדינות מתפתחות נתפסה כמשהו שצריך לשלוט בו ולתקן אותו.
דפו-פרוברה נכנסת לשוק
כאשר דפו-פרוברה החלה להיות זמינה לשימוש מסחרי נרחב, היא נהייתה במהרה פופולרית במדינות מתפתחות. בין השנים 2000-2005 דפו הפכה לאמצעי מניעת ההריון הפופולרי ביותר באתיופיה, והיוותה כמעט רבע מהשוק. בעוד שעשויות להיות סיבות לגיטימיות להמליץ על התרופה לנשים ברחבי הדרום הגלובלי, העובדה שהיא עדיין נפוצה כל כך כיום, גם כאשר הספקים שלה מודעים לחלוטין לתופעות הלוואי הנוראיות שלה, מעוררת חשש. ארגון הג'וינט העניק שירותי בריאות לאתיופים יהודים שהתכוונו להגר לישראל ונתן מרשמים של דפו-פרוברה. חלק מהנשים העידו כי הוכרחו לקבל את הזריקה, תחת האיום שלא יוכנסו לישראל.
"למניעת הריון כאשר טיפול אוראלי תחת מרשם רפואי אינו אפקטיבי "
מאז תחילת שנות האלפיים, ישנן עדויות הולכות וגדלות לכך ש"דפו-פרוברה" פחות בטוחה ממה שהניחו בעבר. תופעות הלוואי האפשריות ואף שכיחות של התרופה הן כה חמורות עד שה- F.D.A ומשרד הבריאות הישראלי ממליצים להשתמש בה רק כמוצא אחרון. למרות זאת, עד 2013 דפו נרשמה באופן תדיר לנשים אתיופיות, פרקטיקה שהפסיקה רק לאחר לחץ מצד מחוקקים ופעילים חברתיים. כל זמן שדובר בנשים אתיופיות, משרד הבריאות הישראלי לא פעל אפילו לפי ההנחיות של עצמו.
הם אפילו לא טרחו לטייח
כשנשאל, בשנת 2013, אודות הפרקטיקה, שר הבריאות פשוט הצהיר כי נשים אתיופיות רוצות בעצמן "דפו-פרוברה" מכיוון שהן רגילות לתרופה מאתיופיה. טענה זו לא הוכחה כנכונה. אך גם אם זה נכון, והבקשה לתרופה הגיעה מהנשים עצמן, האם לא הייתה זו האחריות של הרופאים להזהיר אותן על כך ולהציע חלופות? משרד הבריאות עצמו קבע כי אין לעשות שימוש בתרופה על נשים עצמאיות בריאות, האם הם לא נבהלו ממספר הנשים האתיופיות שנוטלות אותה בשגרה? ההערה האגבית הזאת של השר לשעבר, מדגימה את עמדותיה של ממשלת ישראל כלפי המיעוט האתיופי – החל מרשלנות פלילית ועד התעללות מוחלטת.
הבעיה נמשכת
בראיונות שערכו חברות קולאקטיבי.ת עם פעילות חברתיות בקהילה האתיופית ביפו, התגלה שהפרקטיקה עדיין נמשכת. למרות ההבטחה של משרד הבריאות להפסיק, נראה כי נשים שהיגרו לאחרונה מאתיופיה עדיין מקבלות דפו-פרוברה מבלי שהוצעה להן אלטרנטיבה.
כשמגדר פוגש צבע
פרשה זו מהווה דוגמה מחרידה לאופן שבו שתי צורות דיכוי מצטלבות: גזענות ומיזוגניה. לאורך השנים, התנועה הפמיניסטית נלחמה ללא הרף שלנשים תהיה אוטונומיה על גופן. למרות זאת, מעט מדי ארגונים פמיניסטיים בישראל עסקו / עוסקים בנושא. לעתים קרובות מדי, הישגי הפמיניזם אינם חלים על הנשים החלשות ביותר – שחורות, חומות ומהגרות – והן נשארות עם הטראומה שלהן לבדן.