הכתובת הייתה על הקיר במקרה של מסטאוול אלאזה ז"ל. כבר שנים מתריעים על התנהלות קלוקלת של המערכת במצבים של אלימות במשפחה. ובתקופת הקורונה המצב אפילו החמיר כי נגזר על רבים ורבות להיות בהסגר עם מי שמתעלל בהן. המספרים על אלימות במשפחה הרקיעו שחקים אך לא נעשה דבר כדי לעצור את זה ומתחילת השנה נרצחו כבר 8 נשים ע"י בני זוגן.
המערכת שמה יד אחת עם הפושעים במקרים האלה. ההזנחה, ההתעלמות וקלות הדעת שמאפיינת את הטיפול בתלונות על אלימות מצד המשפחה. במקרה של מסטאוול, הרשויות ידעו שהיא נמצאת בסכנה, היא ניסתה מספר פעמים ובדרכים שונות לקום וללכת. בן זוגה האלים אף נכלא בעבר בגין אלימות כלפיה אך לאחר מספר חודשים השתחרר וחזר לגור איתה.
הרשויות לא עושות מספיק כדי לעצור את הרצח הבא וזה ברור לכולנו. אבל צריך גם לחשוב מה אנחנו יכוליםות לעשות במקרה מהסוג הזה. אנחנו חייבים וחייבות לעשות בדק בית כקהילה. קשר השתיקה, הבושה, המעמד של נשים בתוך הקהילה והפתרון התמידי של שלום בית, יחד עם היעדר מענים סוציאליים מתאימים לנשים אתיופיות בפרט ולנשים בכלל חורץ את דינן. הרצח לעולם לא קורה ביום אחד ובלי הקשר רחב יותר. יש שלבים רבים לפני המעשה המתועב. האלימות היא שמובילה לרצח. אלימות פיזית, מילולית, מינית, כלכלית, נפשית ריגשית וחברתית.
בקהילה כמו שלנו המתאפיינת במשפחתיות ושכנות קרובה כולם יודעים על האלימות שיש מאחורי הדלת, כולם יודעים ושותקים. גם כשמתערבים מעדיפים שלום בית על גירושים, כאילו לא שומעים את קולן של הנשים שמבקשות לקום וללכת. בלי תמיכה משפחתית וקהילתית זה כמעט בלתי אפשרי לעשות את הצעד הזה.
התקשורת, גם בשנת 2020, עדיין מציינת את המוצא של חלק הנשים שנרצחו וכך גם במקרה של מסטאוול ז"ל. זה מלמד אותנו הרבה על המסרים שהתקשורת מנסה להעביר ולהטמיע בתודעה הקולקטיבית. כשמציינים את מוצא הנרצחות מעבירים את המסר שגברים מהמוצא הנ"ל רוצחים את הנשים שלהם וזה בשגרה. כאילו שזה אופייני לקהילה הספציפית הזאת. כשמדובר בנשים לבנות התקשורת תמיד תציין כי מדובר במשפחה נורמטיבית, אך המסר הזה נעדר כשהנרצחות הן אתיופיות או ערביות, ובכך מעבירים את המסר כי אנחנו לא קהילות נורמטיביות ולכן זה יותר טבעי והגיוני שנירצח.
כך בדיוק יוצרים תודעה חברתית המשפיעה על חיי היום-יום של הקהילה. בצורה הזאת הממסד והחברה מעבירים את האחריות על כך לתרבות של קהילה זו או אחרת, לכן 'ככה זה אצלם' זה המשפט הנפוץ ביותר בטוקבקים. בזמן שהמציאות פשוטה וכואבת יותר כי למי שרוצחים נשים אתיופיות, ערביות, רוסיות, מזרחיות, אשכנזיות או מבקשות מקלט יש מכנה משותף – גברים! ולכן זה רצח על רקע מגדרי. לא רומנטי (כי איך אלימות מכל סוג יכולה להיות מוגדרת בכלל כרומנטית?), לא על כבוד המשפחה (כי זו טקטיקה של הממסד לנרמל ולשמר את המציאות הזו זה תירוץ שעובד רק כשאתה חום) ובטח לא בגלל קשיי קליטה: כשהתקשורת מציינת סיבות כאלה לרצח- היא מצדיקה את הרצח ונותנת רציונליזציה לסיוט מתמשך.
האחריות לרצח נשים היא לעולם לא על הנשים עצמן. קל להגיד להן "לקום וללכת". להרבה מהן אין באמת לאן ללכת. האחריות היא על המדינה והרשויות לעשות את תפקידן ולשמור על כלל האזרחים והאזרחיות. לתת מענה הולם מבלי לדרוש מהן ומילדיהן להתנתק לחלוטין מהסביבה הטבעית שלהן במקום להרחיק את הגברים האלימים- המקור לאלימות. הממסד צריך להתייחס ולהקצות משאבים לאלימות נגד נשים לפחות כמו שמתייחסים ומקצים משאבים ללוחמה בטרור. כי זהו טרור לכל דבר- טרור מגדרי.
אנחנו כקהילה צריכים להפסיק לחנך את הבנים שלנו שחייהן של נשים שוות פחות ושגבריות אמיתית משמעה כוחניות. גברים אתיופים צריכים להיות חלק משמעותי מהמאבק באלימות נגד נשים כי אמא שלכן, אחותכן, האחייניות שלכן, בנות הדודות האהובות שלכן- כולן נשים!. אתם חייבים להיות חלק פעיל בחינוך הבנים, האחים והאחיינים שלכם ולהוות להם דוגמא לגבריות בריאה.
בשנים האחרונות נדמה שהקהילה מתמודדת עם משברים בדרך חדשה, מילולית יותר, כנה יותר, פתוחה. כנראה שעברנו סף לכמה זעזועים אנחנו יכולים ויכולות לספוג. אנחנו מאמינות שכקהילה, אפשרי והכרחי לשנות את היחס שלנו לנושא הזה של אלימות במשפחה. הגיע הזמן, אנחנו מוכנות.