עגלת קניות

< חזרה לכל המאמרים

אוריה מדהנית ביאדגלין

18/01/2024

לחץ.י לצפייה ביצירה

רפאל אדנה ז"ל/ עדן ילמה

מלחמה בתוך מלחמה

אוריה מדהנית ביאדגלין

18/01/2024

איך להילחם בשביל המדינה תוך שהיא ממשיכה לדכא אותך? 

בעת לחימה אין להתעסק בפוליטיקה הם אומרים, אך אי אפשר לשכוח מה היה בשניות שלפני פרוץ המלחמה. העם שלנו מעולם לא היה שסוע יותר, שיח על ישראל הראשונה והשנייה, שמאל נגד ימין, החילוניים נגד הדתיים, כולם נגד כולם. ואנחנו, הקהילה האתיופית, נופלת בין הכיסאות, משום שלצד המאבק שלנו, אף אחד לא היה מוכן לעמוד. ממש בימים אלו, התרחשה תפנית נוספת, עגומה ומבזה בפרשת הדריסה של רפאל אדנה ז"ל. כתב האישום נגד הנהגת חסרת האחריות הסתכם בהפקרה בלבד. כן, הפקרה בלבד. הקהילה שלנו עברה טלטלה נוספת עם המקרה הזה שבו חייו של ילד תמים בן 4 לא מעניינים את הממסד ואת הציבור כאחד. 

ואיך אפשר לשכוח את אברה מנגיסטו. מתחילת הלחימה אנו נושאים אותו במחשבותינו ומנסים להעלות מודעות לחזרתו, בזמן שנעשות עסקאות להחזרת החטופים, איננו בטוחים שחזרתו של אברה תהיה חשובה מספיק. משפחתו של אברה שבויה בכאב הזה כבר 9 שנים וקשה לא להיזכר באדישות הציבור בנושא, באמירות המזעזעות שלא צריך להחזיר מישהו שעבר מרצונו. רק עכשיו, לאחר כמעט עשור החשיבו את אברה ומשפחתו כנפגעי פעולות טרור, ועדיין מתוך חוסר אמון מוחלט בממסד אני תוהה, האם לכותרת הזו תהיה תועלת בכלל? כנראה שלא. 

כרגע אנחנו במלחמת קיום כמדינה, כיהודים, ולכן כל מאבק אחר נדחק הצידה, והממסד מנצל זאת כדי לדכא מאבקים צודקים. אי אפשר להתעלם מהעובדה שאנחנו – כאנשים שחורים, מצויים במלחמת קיום כל הזמן. אנו נאלצים להתמודד עם כך שעורנו הולך לפנינו, להילחם על כך שיתייחסו אלינו בכבוד, על זכותנו לחיות בחופש ובביטחון. שגם במדינת היהודים, יהדותנו תמיד מוטלת בספק. בתור אתיופים-ישראלים שצריכים להילחם כדי להיות שווים, משלים אותנו שאם נוכיח את עצמנו בשלל תארים ונתגייס לצבא, כשסוף סוף נשתלב, אז ורק אז נקבל את אות הקבלה לחברה הישראלית. זה השקר הכי גדול וזה מתפוצץ לנו בפנים פעם אחר פעם, ובמיוחד עכשיו לאור המאבק הכפול שאנחנו מנהלים בזמן הלחימה. זוהי דקירה בלב ובגב של קהילה שכעת בניה ובנותיה הם הראשונים לעמוד בקו האש. 

בתור אישה שחיה בעולם  פטריארכלי ומתמודדת עם מיזוגניה (פנים קהילתית וחיצונית כאחד), המורכבות הזאת מקבלת רובד נוסף. בנוסף למחדל הכללי, תצפיתניות הושתקו שוב ושוב על ידי הקצינים הבכירים כשהיה בידן מידע קריטי אשר היה יכול להציל חיים של כל כך הרבה אנשים. בנוסף, לא הופתעתי משתיקתם של ארגוני הנשים שלא גינו את הזוועות הנוראיות שבוצעו כלפי נשים בתקיפות ה-7 באוקטובר. לא הופתעתי כלל משום שנשים לבנות פמיניסטיות משתמשות במאבק הנשי לשיוויון רק בכדי לקדם את דמותן תוך שהן רומסות נשים אחרות תחת גלגלי ההיררכיה האתנית, ספציפית נשים שחורות. 

לא פמיניזם לבן, לא יהדות, לא מדינת ישראל, לא ימין ולא שמאל, אף קבוצה או רעיון לא כולל אנשים שחורים תחת דגל המוסריות היפיפיה שהם כל כך נואשים לנופף בו. למה הרצון לצדק ושוויון מתפוגג כשמדובר בצדק ושוויון של אנשים שחורים? אנחנו חיים בעולם לבן, שלא משנה מרכיבי זהותו המגוונים, יכולותינו הרבות וכשרוננו, אנחנו תמיד נלחם יותר. כשהמלחמה תיגמר ונפשוט את המדים, ה"ביחד" לא יימשך, אנחנו נחזור להילחם בדיכוי ממסדי ולרדוף צדק בשביל משפחות שמרצחם עדיין מסתובבים חופשי. נמשיך להילחם בתפיסה מערבית מעוותת המבוססת על זה שהאדם השחור הוא תמיד מסוכן. המלחמה בתודעה של חברה שלמה שכל קונוטציה למילה שחור היא שלילית. כולל התפיסה שלנו על עצמנו. בתור קהילה הגיע הזמן, שנעשה שינוי תפיסתי. השינוי כבר התחיל, אך יש לנו עוד דרך ארוכה. יש לנו המון כוח פנים קהילתי, וכדי לייצר אותו כמובן שדרוש חשבון נפש רב. הגיע הזמן שנתחזק באחדותנו ושנתמקד בזה, במקום לנסות להתקבל היכן שאיננו מקובלים מלכתחילה.

לצד המאבק המתמשך על זהותנו השחורה, אנחנו מתמודדים עם הביקורת הנרחבת של העולם על המתרחש במדינתנו. תנועות רבות המצויות בצד השמאלי של המפה הפוליטית, כאלו שהציגו עצמן כפרוגרסיביות וכאלה שמתנגדות בתוקף לרצח של חפים מפשע, נמצאו לא רק שותקות לנוכח הזוועות המחרידות, אלא מפגינות תמיכה. תנועות כאלו וגם משפיענים רבים ראו בזה צעד משמעותי למאבק לשחרור פלסטין, גם שחורים רבים מסביב לעולם. תגובות אלה נובעות מתוך רגשות אשמה רבים על מה שקרה לעמים אחרים בעבר וניסיון לפצות על ההיסטוריה העגומה של עמים מדוכאים רבים. אך הראייה הצרה הזו בשילוב עם חוסר ההבנה על המורכבות במזרח התיכון, מביאות עמן קיצוניות מחפירה, שחושפת אנטישמיות בלתי מתנצלת בעליל שעוד מעזה להכחיש את הזוועות. מחאות הפכו דשונות פרופוגנדה וחסרות תוכן. אנשים מביעים תמיכה בפוסטים כי זה מה שמגניב לעשות עכשיו, להראות שאתה בן אדם מוסרי במקום באמת להיות אחד כזה. הבנתי שרצח של חפים מפשע תמיד יראה לגיטימי למישהו מסויים, זה פשוט תלוי באיזה צד אתה בוחר. מה שקרה ב7 לאוקטובר זה טרור שנעשה בצורה הכי נוראית שיש ולא אמור להיות כאן שום ספק. מה שמשתמע מהטלת הספק בכך, הוא שמוסר הוא דבר סלקטיבי. גינוי טרור אינו סותר את הרצון לשחרור הפלסטינים, שהטרור פוגע גם בהם, ומי שבאמת דובק במוסר היה מבין זאת, אך אנשים בוחרים בדרך הקלה שהיא להטמיע שנאה. 

אף פעם לא החשבתי את עצמי באף צד פוליטי, ולמרות שהרגשתי מעט הזדהות עם תנועות שנוטות לפרוגרסביות, כעת אינני מזדהה עם דבר מלבד עצמי, ערכיי ורעיונותיי. הסכסוך הישראלי-פלסטיני לא ייפתר עם ההיעלמות שלנו או שלהם מפני האדמה הזו. מעבר לכך שזה רעיון מגוחך, זה כבר לא קשור רק אלינו, כיוון שיש כאן משחקי כוחות הרבה יותר גדולים מאיתנו. ישנן הנהגות קיצוניות שיש להן אינטרס רב בלשמר סכסוכים, אלה המרוויחות מסבלם של האזרחים הקטנים וממלחמות בלתי פוסקות. יש סיבה לכך שאומרים שכסף הוא מקור כל הרוע, כסף וכוח זה השילוב הקטלני. לצערנו ההיסטוריה חוזרת על עצמה והאנושות תמשיך לסבול עד אשר נתעורר ונבין שבעלי השליטה הם האויבים האמיתיים של כולנו. 

חשבתי רבות על התחושות שאני רוצה להעניק לקוראים שיקראו את הטור הזה. תחושת קונפליקט הזהויות חנקה אותי ואני עדיין מתמודדת עמה בימים אלה, כך שאתם יכולים לתאר כמה קשה זה לבטא את המחשבות האלו החוצה תוך שהמלחמה עדיין קורית. בגלל המורכבות שאנחנו חווים אפשר בקלות ליפול לתחושות של תסכול ובלבול – האם אי פעם נהיה שייכים על מלא? באילו מרחבים נוכל להרגיש מוגנים באמת? האם מרחבים כאלה קיימים בכלל עבורנו? אני חושבת שנכון מאוד לתת מקום לשאלות הללו על אף שהן קשות להתמודדות. הקהילה שאני חלק ממנה, אנשים שאני אוהבת ומעריכה העניקו לי תקווה. תמצאו את הביחד שלכם, כזה חיובי שמאפשר לכם ביטחון ומאפשר לכם לבטא את רגשותיכם ומחשבותיכם. 

התובנה הכי משמעותית שלי מהתקופה הזו, היא שדווקא מתוך המורכבות שמצויה בחלקי זהותנו ניחנו בסוג של כוח על. זה מאפשר לנו לתת ביקורת מתוך נקודת מבט רחבה משלל זוויות, אנחנו יוצאים מתחומי החשיבה השטחית והבינארית שכולאות את תודעתנו. חלקי הזהות שלנו אינם באמת סותרים אחד את השני, זה העולם המזוייף שבוחר לראות אותנו תחת כותרת כזו או אחרת ולשפוט אותנו על פיהן. אנחנו יודעים מי אנחנו, והאמת היא בתוכנו. חוכמת אבותינו, הגאווה בתרבותנו ובשחורותנו, הכוח שבאחדותנו, החיבור לרוח וההבנה העמוקה של כוח המילים. המסוגלות להחזיק באמונה שלמה והדבקות האמיתית בערכים -כל אלו הם הכוח הטמון בנו שיכול לאפשר לנו לבנות מציאות אחרת, טובה הרבה יותר.

רפאל אדנה ז"ל/ עדן ילמה

שתפו

 ישנן הנהגות קיצוניות שיש להן אינטרס רב בלשמר סכסוכים, אלה המרוויחות מסבלם של האזרחים הקטנים וממלחמות בלתי פוסקות. לצערנו ההיסטוריה חוזרת על עצמה והאנושות תמשיך לסבול עד אשר נתעורר ונבין שבעלי השליטה הם האויבים האמיתיים של כולנו. 

מאמרים נוספים

הדם שלנו טוב למלחמות והצבע שלנו להסברה

לאה היילו

מלחמה בתוך מלחמה

אוריה מדהנית ביאדגלין

אדמה לכפות רגליי השחורות/ ציונה אווקה בשיחה עם סמראוויט אנדסאו

ציונה אווקה

לחיות או לא לחיות זו השאלה

נעמה יצחק