הבסיס של חשיבה ביקורתית היא היכולת לשאול שאלות ולהיות מסוגלות לראות ולשמוע את הצדדים השונים בכל סיפור לפני שמגבשים דעה. הקהילה שלנו יודעת בגוף ראשון איך זה מרגיש שמספרים במקומנו את הסיפור שלנו ויוצרים את הנרטיב עלינו, בזה אנחנו נאבקים כבר שנים. מי כמונו יודעות באיזה מנגנונים מתוחכמים המערכת משתמשת בכדי לדכא. אנחנו אמורות להיות הראשונות לשאול שאלות לגבי הנרטיב שהמערכת מספרת לנו לגבי הפלסטינים. אותה מערכת אוסרת להתייחס לנכבה במוסדות חינוך, יהודים וערבים, או כל מסגרת ממוסדת אחרת ומאיימת על מי שרק מנסה בקיצוץ תקציבים, תחקור בשב״כ וסנקציות נוספות, זה כשלעצמו כבר מעורר תהייה.
אנחנו יודעות שהמאמר הזה יעורר התנגדות. ואם אפשר לשתף אתכן בכנות חששנו לכתוב אותו למרות שאנחנו מאמינות בו בלב שלם. ובכל זאת, החלטנו לפרסם אותו בשביל האנשים שמוכנים לשמוע וגם כי המהות של התנועה שלנו היא להיות קול לכל מה שמושתק. אנחנו פועלות כבר תקופה ארוכה כדי לקדם תרבות ואמנות בקהילה שלנו והרבה פעמים קיבלנו את המסר שיש דברים שאסור לדבר עליהם. זו לא דרכנו. אנחנו מאמינות שעל מנת להגיע למציאות שבה כולנו יכולים להתקיים כפי שאנחנו צריך קודם כל לדבר. בואו נדבר, נתווכח ונעשה דיונים עניינים בנושא רק בואו לא נחליט שזה מורכב מדי ובעיקר בואו נפסיק להתעלם מזה.
___________
למה לא רוצים שנדבר על הנכבה? למה הסיפור הזה מושתק? למה ילדים וילדות ערבים לא יכולים ללמוד ולדבר על טראומה משמעותית שקרתה להורים, לסבתות וסבים שלהם? מה היה במרחב הזה שנקרא א״י לפני שהיהודים הגיעו? האם זכותנו הדתית מלפני כ-3000 שנה למדינה חשובה יותר מהאנשים שכבר חיו פה? האם הקמת מדינה בארץ ישראל שונה מהקולוניאליזם המערבי באותה תקופה בדיוק באפריקה ואסיה? האם הנרטיב שהמדינה יצרה על הפלסטינים וציונות הם האמת המוחלטת? למה אנחנו לא מסוגלים להקשיב לסיפור ש״הצד השני״ מספר?
הנכבה (בערבית: האסון הגדול) החלה בשנת 1947 בה יותר מ750,000 פלסטינים גורשו מבתיהם בשטחי הקו הירוק ונאלצו לצאת למסע של פליטות, אנשים שחיו באותם כפרים ובתים במשך מאות שנים גורשו ולא הורשו לחזור אליהם אחרי המלחמה. בעוד שרוב היהודים בארץ לא מכירים את המושג נכבה, עבור הפלסטינים הוא מרכיב מרכזי בזהותם הקולקטיבית. עד היום יותר מ-12 מיליון אנשים עדיין פליטים, ללא מדינה ואדמה. עבורם הפצע הזה נשאר פתוח עד עצם היום הזה.
הצהרת בלפור הרבה אירועים קדמו להכרזה אך אפשר לומר שזו נקודת המפנה המשמעותית בסיפור הזה. בשנת 1917 בריטניה פרסמה הצהרה לפיה תתמוך בהקמת בית לאומי לעם היהודי על שטחי פלשתינה מתוך אינטרס לחזק את האחיזה באזור שאז היה בשליטת האימפריה העות'מאנית. כלומר מדינה מערבית שלא קשורה בכלל למרחב הגאוגרפי הזה החליטה מה יעלה בגורלם של האנשים שחיו פה. באותה תקופה היו בארץ כמיליון איש ואישה עם רוב מוסלמי, מתוכם כ10% נוצרים וכ 5% יהודים.
במהלך השלטון הבריטי החלה הגירה יהודית מסיבית לכאן וקמו מספר התארגנויות חמושות אזרחיות של יהודים שמטרתן הייתה להרחיב את השליטה היהודית לשטחים נוספים, להגן על היישובים היהודיים ולסלק את המנדט הבריטי מהארץ. במהלך שנות פעילותן אותן התארגנויות עשו מספר פיגועים נגד הבריטים והפלסטינים. לאחר החלטת האו״ם על חלוקת הארץ לשתיים המתקפות החלו להיות תכופות יותר והגיעו לשיאם בטבח בדיר-יאסין. בעקבות המתקפות הללו עוד ועוד פלשתינים החלו לברוח מבתיהם מחשש שיפגעו בחייהם.
הצהרת האו״ם– תכנית החלוקה
ב29 לנובמבר 1947 אושרה בעצרת האו״ם תוכנית החלוקה של שטחי הארץ לשתי מדינות. שם הוחלט כי המדינה יהודית תקבל כ- 62% משטחה של הארץ והמדינה הפלסטינית תקבל כ- 38% משטח הארץ. הפלסטינים סירבו לתוכנית זו. מסקירה של מי שהצביע בעד ונגד תוכנית החלוקה ניתן להבין את יחסי הכוח בעולם, מרבית המדינות שהצביעו בעד היו מדינות מערביות שבעצמן כבשו במסגרת הקולוניאליזם מדינות ביבשת אפריקה ודרום אסיה. אותן מדינות כבושות אפילו לא היו חלק מהאו״ם באותה תקופה.
האירועים שציינו הם רק חלק קטן מרצף פעולות שנעשו על חשבון פלסטינים וביטאו את הגישה של היהודים והבריטים שהתייחסו לארץ הזו כאדמה ריקה. מרבית התוכניות ליישוב יהודים בארץ דגלו בלגרש את הפלסטינים מהשטח הזה. הגישה הזו היא הבסיס למציאות היום שבה אין שום לגיטימציה לסיפור הפלסטיני. במרוצת השנים עוד ועוד אדמות הופקעו מפלסטינים ובמקביל עוד התנחלויות קמות על אותן אדמות בדיוק. האוכלוסייה הפלסטינית גדלה באופן טבעי ולמרות זאת מאז קום המדינה לא אושר להקים אפילו יישוב פלסטיני אחד, בזמן שקמו מאות יישובים יהודיים.
חופש התנועה של פלסטינים מוגבל באופן יומיומי ע״י מחסומים צבאיים ומעצרים מנהליים ואפילו השליטה במקורות מים וחשמל היא של ישראל. וזה אפילו לא אחוז מההגבלות והדיכוי שמופעל עליהם. גם אם לדעתנו המצב הזה מוצדק הוא עדיין מוגדר ככיבוש, שליטה צבאית על עם אחר. ולשליטה הזאת יש השלכות רבות עלינו כאזרחים במדינה בין אם נרצה או לא. במיוחד כאשר האוכלוסיות היהודיות המדוכאות ביותר הן אלה שנשלחות להוציא לפועל את הפיקוח והשליטה הזו.
לא משנה איך נסובב את זה, יום העצמאות שלנו הוא נכבה לעם הפלסטיני. ואנחנו תוהות איך העתיד יראה אם נמשיך להתעלם מזה, אם נמשיך לא לקחת אחריות על הצד שלנו בסיפור הזה. רק בשבוע שעבר ציינו את יום השואה ואנחנו זוכרות היטב כמה אמרו שהדבר הכי נוראי שקרה שם זה שהאנשים הטובים שתקו והתעלמו ממה שקורה ואנחנו חוזרים על אותה טעות. הגיע הזמן שנכיר בכך שהפלסטינים חיים תחת כיבוש ושהם עם עם היסטוריה ותרבות בדיוק כמונו.
אנחנו רוצות לסיים עם משפט/ שיר של לאופולד ס. סנגור (1906-2001) משורר, מדינאי, הוגה דעות ומראשי התנועה לשחרור העמים האפריקאים נגד הקולוניאליזם.
איני שונא אלא את הדיכוי / לאהוב את עמך אין פירושו לשנוא
אני אומר שאין שלום חמוש / שלום תחת דיכוי, אחוה ללא שוויון
/ רצוני היה שכל בני האדם יהיו זה לזה כאחים.
(מצרפתית: ראובן מירן)