מבט תלת-ממדי על הסגד 

:שתפו

מאמרים נוספים

שחורות במקורות

*טריגר גזענות* שחורות במקורות הזהות היהודית של שחורותים ממוצא אתיופי נמצאת בפקפוק תמידי. אין זה סוד ששחורים ממוצא אתיופי נדרשים להוכיח את יהדותם בהזדמנויות שונות-

קורס מזורז במדעי החברה

למי מכםן שניזון מחדשות בטלוויזיה בוודאי אין מושג מה גרם להסלמה הביטחונית כמו שמכנים אותה. זה מפתיע, מפחיד וכואב וכולנו מתחילים לדמיין איך הולכים להראות

קולוריזם

בבית משפחת מקונן הייתה המולה רבה. קולות דיבור,צחוק ורעשי צמידים מצטלצלים מילאו את הבית הקטן. במרכז הסלון, על כורסה חומה ישבה  לה שרה מקונן בת

/יום הסגד עבר חלף לו וכמו בכל שנה, התקיימו דיונים על אופי החג לאחר ההגירה לארץ ישראל ואיפה הוא פוגש את בנות ובני הדור הצעיר שנולדו בארץ 

המקור של יום הסגד הוא ללא ספק דתי. מדובר במועד שבמרכזו חידוש הברית בין העם לאל. היום כולל טקסי צום, טהרה והתחדשות ומבוסס על מנהג דומה שקיימו עזרא ונחמיה בירושלים, כמתואר בספר עזרא א’. בפוסט הקצרצר הזה אנחנו רוצות להציע שלוש זוויות מעניינות דרכן אפשר לבחון את היום הזה

:מערביזציה וחילון#

בדומה לתהליכים שעברו פרטים מתוך הקהילה לאחר העלייה הארץ, היום עבר תהליכים של חילון ומערביזציה. יש הרואים במועד הזדמנות לחגיגה והאדרה של התרבות האתיופית על גווניה השונים. יש מתנגדים רבים לכך, אך התהליך הזה בלתי נמנע ובנוסף הוא מאפשר גם למי שאינם דתיים, להשתתף ביום ולהרגיש חלק מהקולקטיב האתיופי-יהודי בארץ.

:הזווית הפוליטית#

הפיכת יום הסגד לחג לאומי שמצוין בלוח השנה הפך את החג להזדמנות לגריפת הון סימבולי עבור הממסד הישראלי הלבן (פוליטיקאים ומוסדות חינוך). בכל ימות השנה הם מתעלמים ואף שותפים לגזענות הממוסדת שאנחנו חווים והיום הזה הפך להזדמנות עבורם להציג חזות ליברלית ולהתהדר בניקיון כפיים. במרבית המוסדות מצופה מהאתיופי.ת לדברר את התרבות האתיופית ואת הסגד. בכך הם מצמצמים את הזהות שלנו ליום בשנה שמרביתנו אפילו לא מציינים. יתרה מכך, האלמנטים של התחינה והכיסופים  המזוהים עם החג משרתים את אתוס ההצלה הציוני מבלי לבקר אותו. 

:הזווית הסוציולוגית#

אם נבחן את הדברים מנקודת מבט סוציולוגית ,באתיופיה יום הסגד פעל כמנגנון חברתי לשימור הזהות היהודית, אך מה התפקיד שלו בישראל ומדוע הוא מצוין כפי שהוא מצויין? העובדה שמרבית האירועים סביב היום הזה מתרחשים מחוץ לבית או לקהילה (מוסדות חינוך, עבודה וכו’) מעלים תהייה, מדוע רוב האנשים לא מציינים את החג בבית עצמו? יכול להיות שזה ישתנה בעתיד? ומדוע ציון המועד תמיד מרגיש כמו מירוץ להספיק לספר כמה שיותר על התרבות האתיופית?