לחיות או לא לחיות זו השאלה

אחרי ה-07.10 התעמתתי עם הרבה שאלות שהמלחמה הביאה איתה, מתוך הבנה שהמוות מסתתר בכל פינה. רוב השאלות בסופו של דבר התנקזו לשאלת הקיום שלי.
מי אני? מה אני עושה כאן? למה אני קיימת בכלל? מה זה קיום? ואם אני קיימת משמע אני חיה, או שאני פשוט תופסת מקום במרחב? מה יקרה אם מחר יגיע סוף העולם? מבחינתי זה לא אם, זה כש, כי הדבר היחידי שבטוח בחיים זה שכולם מתים בסוף; השאלה היא רק מתי. הדרך מכאן להתקף חרדה היא קצרה מאוד, אבל בסופו של דבר יצאתי מזה. ההתחבטויות האלה גרמו לי להגיע לתמצית ולעיקר השאלות שיש לי עליהן שליטה- מה זה לחיות בכלל מבחינתי? ומה הייתי רוצה להשאיר מאחורי כשאמות?

את המאמר הזה הגשתי יומיים אחרי הדד ליין הסופי (סופי, סופי באמת, סופי באמת1- נו, בקיצור, אחרי 3 דחיות דדליין). אינני מציינת זאת סתם כך; נמנעתי ונמנעתי, דחיינתי, ראיתי רק עוד סדרה ורק עוד פרק אחד. אם להיות כנה, ממש פחדתי. בחרתי גם כך בנושא מאתגר (מי בוחר לכתוב על חדווה ויצירה וחיים ומוות וכל השיט הזה במאמר הראשון שלהם ולמה אני עושה את זה לעצמי???)
לא רציתי לפגוש את הפחד הזה, הוא ממש מפחיד גם כך, אז עוד לומר לו שלום ולנהל איתו שיח?
לא תודה, לא עכשיו. המשכתי לדחות. 

ביום הדד-ליין (סופי באמת 1) הסתכלתי על הדף (הריק- פחד אלוהים)  ושאלתי את עצמי לְמָה. באמת באמת בשביל מה. והמשכתי עם הקווים הפילוסופיים האלה, שאנחנו יכולים למות ובלה בלה, וברור לכולנו שאנחנו לא מחליטים על זה. וגם כשאני אמות, מה אני יכולה לעשות עם זה? אני פשוט אחדול מקיום פיזי.
השיח הפנימי הזה לא פסק עד ששיניתי את השאלה והבנתי, שאין לי מה לשאול לְמָה, אלא למען מי.
אז הטור הבא מוקדש לכל אלה שלא יוצרים בכלל, שמפחדים ליצור, שיוצרים אבל לא רוצים להראות את היצירות שלהם, שמפחדים משיפוט ומביקורת, שחושבים שיש מספיק אמנים בחוץ ושרובם מרוששים אז ״בשביל מה להצטרף לסטטיסטיקות״, ושחושבים שהאומנות שלהם לא משנה. את הטור הזה כתבתי ספק לכם, ספק לעצמי. ואחרי כל ההקדמה הזאת, אני ממש מתרגשת להתחיל. אז למה אני מדברת על חדוות היצירה וכל פתח דבריי הוא.. ״שלילי״? ואיך כל זה קשור ליקום ולבריאה?

סיפרתי לכם שאחרי המלחמה אכלתי כאפה (אני מאמינה שגם רבים מכם), אבל היה משהו בכאפה המצלצלת הזאת שגרם לי להתעורר בחזרה לחיים. בפרקים הקודמים דנו בשאלה- מה זה לחיות בכלל? אז כדי להתעמק בשאלה הזאת, בואו קודם כל נגדיר מה זה חיים.

הגדרת החיים תמיד היוותה אתגר עבור מדענים ופילוסופים, וכללה הגדרות רבות ומגוונות, בין השאר מכיוון שחיים הם תהליך ולא חומר. אין הגדרה חד משמעית של החיים ורוב ההגדרות בביולוגיה הן תאוריות. העובדה שאין הגדרה חד-משמעית למושג ״חיים״ או גוף-חי, מקשה על הגדרת המושג ״מוות״. ומכיוון שהחיים הם תהליך ולא חומר, ובחיים אין שני תהליכים זהים, בואו נמקד את השאלה ל- מה זה לחיות בכלל, מבחינתי?. 

אז עכשיו כשאנחנו יודעים (או לא) מה זה חיים ומה זה מוות, איך זה קשור ליצירה ולחדווה שלה?

התרגום הפשוט לצירוף המילים ״חדוות היצירה״ הוא האושר, הצהלה, השמחה והגיל שמושקעים במלאכת היצירה. אז מה זה יצירה? ולמה באנגלית המילה יצירה והמילה בריאה (creation, creator) הם אותה המילה? למה יצירה זה חשוב, ולמה לשמוח אותה עוד יותר חשוב? בואו נתחיל מלהבין את משמעות המילה ״יצירה״. יצירה נוצרת תוך כדי תהליך מסוים, לעיתים ארוך. בתהליך הזה ישנו יוצר אשר מחולל שינוי כלשהו במציאות באופן מכוון. כוונה זו יכולה להיות ביטוי של העולם הפנימי של היוצר, חתירה ליופי או לאסתטיקה, העברת מסר, חידוש המציאות וכו׳. היוצר על פי רוב מנסה לגעת במשהו גדול ממנו. קשה לקבוע מהי יצירה ומה אינה יצירה, משום שהמאפיין הבולט של היצירה הוא הסובייקטיביות- היוצר קשור ליצירה באופן נפשי כלשהו, כך שהיצירה מייצגת חלק בלתי נפרד מעולמו של היוצר והיא מייצגת ערכים מסוימים של היוצר. רק לעיתים נדירות ניתן להפריד באופן מוחלט בין היצירה לבין היוצר שלה.

אז אם יוצאים מנקודת הנחה שנוצרנו מתוך היקום/הבריאה/השכינה/הקב״ה/המפץ הגדול/יש מאין (כל אחד והשם שלו), מה זה אומר עלינו, על היקום/הבריאה ועל מערכת היחסים בינינו?

אחרי שהבנו שיצירה נוצרת תוך כדי תהליך ארוך מסוים, וחיים הם תהליך ולא חומר, ניתן להסיק שחיים ויצירה ממש דומים אחד לשני, כאשר יצירה היא מעין נגזרת מחיים. אבל גם חיים נוצרים לא? (תינוק שנולד נוצר ע״י הוריו), מה שהופך את החיים ליצירה בעצמם. קיבלנו פה סוג של לופ, ביצה ותרנגולת (שאליו לא ניכנס עכשיו, כי אין לזה באמת תשובה). ובכן, אז איך יוצרים? מה זה יצירה בפועל?

למבוגרים בעדה שלנו יש דחף ליצירת חיים תרתי משמע (יילודה). סבורה ובטוחה שאם הגעתם לגיל 22 (בנות) וגיל 25 (בנים) קיבלתם כבר את ה-״בקרוב אצלכם״ (גם אם אתם לא בזוגיות, גם אם אתם להט״בים, גם אם אתם פשוט באמת לא רוצים).  כשבאמת ניסיתי להבין את הסיבה ללחץ הזה ממקום ניטרלי, הבנתי שגם הם מפחדים מהמוות, ושהם רוצים להנציח את הקיום שלהם בעולם הזה. שאלת החיים והמוות, הלהיות או לחדול, נמצאת פה שנים על גבי שנים, ככל הנראה ברגע שהאדם הראשון נוצר. ומפישפוש בעבר המסורת שלנו, ״התרופה״ לפחד הזה כבר קיימת, ועומדת על 3 עמודים; יצירה, הנצחה ומורשת, ואפשר להסתכל עליה כך: הנצחת החיות שלי תלויה במה יישאר ממני כשכבר לא אהיה כאן. 

כשאלך, מה השארתי כאן בעולם הזה, שישאר גם כשלא אהיה? למבוגרי העדה זה יילודה ושמות משפחה (באתיופיה הילדים היו נושאים את שם האבות/אמהות (תלוי מגדר) כשם המשפחה/שם נוסף לשם המשפחה) ואם כי לידה היא קסם מופלא כשלעצמו, תהליך זה לא יכול להתקיים ע״י כולם (מטעמים שונים). גם עניין שמות המשפחה כבר לא כל-כך רלוונטי, כיוון שהמתודה השתנתה (שם המשפחה נשאר זהה ומועבר מדור לדור במערב לגברים בעיקר כי עדיין מקובל שלאחר הנישואים נשים לוקחות את שם המשפחה של בן זוגן, אם כי מנהג זה קורה פחות מבעבר). אז איך אפשר ליצור גם ככה? מה יכול להשאר ממני, כשכבר לא אהיה כאן?

בעוד שרבים מגדירים מורשת כמתנה או ירושה, יש אלמנטים נוספים שאינם מגיעים בצורה פיזית.

לדוגמה, אנשים מסויימים רואים במורשת נדל״ן או כסף, אבל הצורות היקרות ביותר של מורשת נמצאים במתנות לא מוחשיות: ערכים, זכרונות, חברות, אהבה וכבוד.  מורשת לוכדת את חייכם ואת הלקחים שנלמדו בדרך, את דרך המחשבה שלכם, את המטרות הנעלות שלכם. המשמעות של מורשת מתמשכת היא לחלוק את המסקנות האלה- עם חברים, בני משפחה והדור הבא. המורשת שלכם לוכדת את התובנות שקיימות בהווה, בגלל חוויות שהיו בעבר- וכך ניתן לתקשר את הנ״ל גם כדי לבנות את העתיד. אתם יכולים לחיות גם אם אינכם בחיים עלי אדמות דרך החברים שלכם, הרעיונות שלכם, הזכרונות שלכם, העקרונות שלכם, השיעורים שלכם, האהבות שלכם, הכאבים שלכם, שיתופי הפעולה שלכם- רק מעצם היותכם אתם. 

״אני צינור להעביר מילים שהקב״ה ייתן לי״ (מתוך השיר ״אין אחד כמוני״/ דור 3 x עטר מיינר)

אם הגיע רעיון חדש לתוכנו שמבקש לראות אור ולצאת אל העולם, אנו מחוייבים לעקוב אחריו;

כיוון שאין לרעיון הזה קשר ישיר אליכם. ז״א, יש קשר- הרעיון הזה רוצה להגיע לעולם והוא בחר בכם כדי שתעזרו לו להתגשם במציאות הפיזית בכוכב הזה. למה? ככה.

אנחנו משמשים ככלים שכל מטרתם זה לתת לבריאה בעצמה דרך וצורה להתגשמות במימד הזה, על פני העולם הזה ובחוקים של הכוכב הזה. אומרים לנו שאומנות חייבת להיראות בדרך ובצורה מסויימת, וזה ממש לא נכון, כל רעיון מגיע לבורא המיוחד שיכול להגשים את הרעיון בצורה המדוייקת ביותר בעזרת הניגון המיוחד והפרטי שלו. אומרים שאפשר להרוויח מאומנות רק אם נעשה x ו-y, אבל גם זה לא נכון, שאי אפשר להרוויח בכלל מאומנות, וזה גם לא נכון, האמת היא שאף אחד לא יודע מאיפה תגיע הפרנסה.

לפני חמש שנים אמרו שהייטק זה הדבר הבא, והנה כבר שלוש שנים בקושי יש גיוסים. האמת היא, שכל מי שרץ לזהב בגלל כסף סופו להישאר ערום. המרדף לוודאות ולשליטה לא ייגמר אף פעם. יש מקצועות שמרוויחים בהם יותר, זה נכון, אבל אין לדעת מאיפה יגיע המזל שלנו, ומאיפה ייפתח לנו, ומה תהיה הסיבה לכך. אין לדעת איך מה שאנחנו עושים ישפיע לאנשים סביבנו וינכיח את עצמנו ואת האופי שלנו ויעשיר את המורשת שלנו, בדברים שהם לאו דווקא חומריים (אם כי אין לדעת). 

זה שאנחנו חוסמים את מה שמרגיש לנו כל-כך טבעי ואינטואיטיבי לעשות מעצם היותנו אנושיים (ליצור) זה שמבטיח את ההיתקעות שלנו.  אנחנו מטילים כל-כך הרבה משמעויות על האומנות שלנו שזה משתק אותנו מליצור בכלל, אני חלק מהבריאה אבל אני גם התגשמות הבריאה עצמה ותפקידי בעולם הזה הוא לברוא גם כן. לכן חוסר ביצירה שווה ערך לחוסר בריאה, ששווה ערך להכחשת האלוקות בנו.

הייחוד ביצירה של אמנים ישראלים יוצאי העדה האתיופית

החיים בישראל בתור שחור.ה הם קשים. קשים מאד. המאבק המתמיד הזה בין רואים אותי-לא רואים אותי, הצטלבות הזהויות הזאת שלא מרפה, אני גם שחורה, גם אישה, גם יהודיה, גם ישראלית, מרגיש שלאן שלא אלך ארגיש מותקפת עקב אחד מהדברים הנ״ל שלכאורה מגדירים אותי. הדבר הזה יוצר כיווץ שלרוב מוביל להשטחה (כי המורכבות הזו לפעמים מוגזמת), שלא יראו אותי, שלא ידברו עלי, שלא ישפטו אותי, שאצליח להמשיך להתקיים בלי ביקורת. לקח לי זמן, המון זמן (ואני עדיין בשיח עם המקום הזה) עד שהבנתי את גדולתנו כקהילה, אין עוד בעולם קבוצה קטנה כל-כך שמורכבת מגדולי הסכסוכים בהיסטוריה האנושית (שחורות, יהדות, ישראליות,נשיות לאלו מבינינו- you name it) יש לי תחושה שמההצטלבות הזאת תגיע הישועה. מכאב כה רב אפשר רק לצמוח

ולסיכום

כפי שראיתם, במהלך המאמר הזה צפו הרבה שאלות,

שלרובן אין תשובות.

וכפי שהבנו, בחיים אין שני תהליכים זהים

אני מזמינה אתכם,
לחקור את ה״מה זה לחיות את החיים בכלל, מבחינתי״.

לדעת את עצמכם

לגלות מה עושה לכם טוב

להגשים את החלומות שלכם

להתגבר על הפחדים שלכם

לעשות את התיקון שלכם

לבצע את השליחות שלכם

למצוא את הניגון שלכם,

ולבנות איתו סימפוניה.

אתם לא הצבע שלכם

אתם לא הדת שלכם

אתם לא המדינה שלכם

אתם לא המגדר שלכם

אתם השליחות שלכם 

אתם הרעיונות שלכם

אתם מי שאתם לאנשים אחרים

אתם האור שבתוככם

אתם איך שהבריאה בחרה להתגשם כשהיא יצרה אתכם

וראתה כי טוב.

נסיים בברכה,

ברוח חנוכה

מי ייתן
שהיצירות שלכם 

ייראו אור.

אמן