כפי שאמנות עשויה לשמש כלי לחינוך האדם (והילדים בפרט) להסתכלות הוליסטית ומכילה על החברה בה הם חיים, חובה לזכור כי באותה המידה ניתן להשתמש במדיום האמנותי בכדי לחנך לתפיסות עולם גזעניות, פוגעניות או פסולות. ניתן לראות יצירות ספרות, טלוויזיה וקולנוע רבות המטיפות לילדים וילדות מסרים המקדמים אלימות, דעות קדומות נרקיסיסטיות ותפיסות עולם פגומות מן היסוד.
״אוריינטליזם״ הוא מושג שהגה החוקר אדוארד סעיד. תפיסה זו מבקרת את הדרך בה תופס האדם המערבי את כל אלה שאינם חיים במדינות מערביות. הוא עיצב את דמותו של האדם ה"אוריינטלי". האדם שחי במדינות אסיה, אפריקה או אמריקה הלטינית לפי הדרך בה הוא מבקש לתפוש אותו. האדם האוריינטלי הוא פראי, לא מלומד, בעל אמונות מסתוריות ומסוכנות, נטול מוסר, טיפש ובמקרים רבים חסר ערך לחיי אדם.
האמנות, הספרות והקולנוע שימשו כלים על מנת לחנך את ההמון כי תפיסה זו של ה"אוריינטלי", ה"אחר", כנחות מהאדם הלבן, היא טבעית והכרחית לשימור ההיררכיה הגזעית (האדם הלבן בראש הפירמידה) התכנים הפופולריים הללו מתרגמים במציאות לתפיסות גזעניות ופרקטיקות של שיטור יתר ופרופיילינג.
מכיוון שמדובר בפרקטיקות שקופות שמוטמעות היטב בתודעה ניתן לראות ביטוי אליהם גם בתוצרים פנים קהילתיים. כך למשל בקומיקס ״המסע לאתיופיה בעקבות ביתא ישראל״ (כתב: חיים אקשטיין, אייר: אלחנן בן אורי, מחקר: יוסי ורותי-אנטהון טורצקי) הסיפור מסופר מנקודת מבטו של יוסף הלוי- חוקר ובלשן יהודי צרפתי אשר יצא לשליחות באתיופיה בשנת 1867- אשר מתואר בכריכת הקומיקס כזר הלבוש במדי קולוניאליסט אירופאי, למרות מוצאו המזרחי. הלוי מתואר כחוקר היוצא למשימה ״נועזת״ באתיופיה הפראית והאקזוטית ואנשי קהילת ביתא ישראל מתוארים כ״אנשים מיוחדים״, תיאורים סטראוטיפים בעלי ניחוחות מוכרים של פטרונות והתנשאות
הקומיקס, אשר מלא בכוונות טובות ללא ספק, מסופר מנקודת מבט לבנה שאינה קשורה לסיפור הקהילתי של יהודי אתיופיה. המבט הלבן מייצר הבחנה בין האתיופים- האחרים, לבין החברה הלבנה- הנורמטיבית. הצגת הסיפור וכריכתו מיועדת למבט הלבן. היא יוצרת תחושה חמימה ורומנטית בקרב קהלים לבנים ולכן אין זה פלא שהציונות הדתית ואף רוה״מ מחבקים אותו וממליצים עליו בלהט.
הבעיה ביצירת תוכן שמדבר על חוויות של אתיופיות.ים אך לא פונה אליהם היא חווית ההזרה (זרות) והבלבול שהוא עשוי לעורר אצל ילדים וילדות מתוך הקהילה. אהבת המסורת או האמפתיה שחש החוקר לקהילה בה הוא מתארח, אינם מבטלים את היותו אורח במדינה זרה או את יחסי הכוחות בין החוקר לנחקרים. למעשה, הם משקפים את יחסי הכוח בתוך החברה הישראלית. קושי נוסף המתעורר בבואו של ההורה או המחנכ.ת להתמודד עם יצירות המחנכות לתפיסות עולם פסולות היא שחלקן מאוד מאוד מתוחכמות. במקרים רבים, תכנים אשר נראים כמקדמים תפיסת עולם חיובית וערכית, חברות אמיצה בין אנשים מעולמות שונים, יתגלו כבעייתיים ומזיקים.
לצערנו הרב, קצרה היריעה מלהכיל דוגמאות נוספות לאופן בו האדם השחור מגלם תפקיד משנה בעולמו של האדם הלבן בתרבות הפופולרית. יחסים חד כיווניים אלה משפיעים על האופן בו מתהווה השיח הפנים קהילתי של התרבות השחורה כאשר לובן נתפס כסטטוס חברתי נחשק, רמות מלנין גבוהות נתפסות כפגם וילדים מעורבים עוברים תהליך של פטישיזציה מהרגע בו הם באים לעולם.
תיאוריית ההתקשרות אותה הגה החוקר ג'ון בולבי מתייחסת אמנם לתהליך ההתקשרות בין התינוק הרך לדמות המטפלת המשמעותית, אך ניתן להמשיל אותה ליחסיו של האדם השחור עם החברה הלבנה-כשם שחרדתו של הרך מפתחת אצלו חוסר ביטחון ומונעת ממנו לחקור את העולם באופן חופשי ועצמאי, כך ביטויי גזענות ודעות קדומות מצמצמות את קיומם של אנשים ומונעות מהם להתקדם בעולם באופן משוחרר. הגזענות היא חלק טבעי מחייו של השחור ולא שד המחכה להתפרץ מתוך בקבוק. הקושי המנטלי שבחוויית השחורות הוא דבר שחוצה מדינות, מגזרים ודתות.
ובקיצור, בעידן שבו הילדיםות מחוברים למסכים- איך אפשר להטמיע בהם את התפיסה שהשונות הפיזית שלהם במרחב הלבן היא נכס? מה הדגשים החשובים ביצירת תוכן לילדים שאינו נופל לקלישאות וסטריאוטיפים? איך אפשר לחנך ילדים וילדות שחורים להעצמה אישית ותרבותית? איך לעזאזל מגדלות כאן ילדים?