הזווית הנשית בעלייה לישראל דרך סודן

:שתפו

מאמרים נוספים

שחורות במקורות

*טריגר גזענות* שחורות במקורות הזהות היהודית של שחורותים ממוצא אתיופי נמצאת בפקפוק תמידי. אין זה סוד ששחורים ממוצא אתיופי נדרשים להוכיח את יהדותם בהזדמנויות שונות-

קורס מזורז במדעי החברה

למי מכםן שניזון מחדשות בטלוויזיה בוודאי אין מושג מה גרם להסלמה הביטחונית כמו שמכנים אותה. זה מפתיע, מפחיד וכואב וכולנו מתחילים לדמיין איך הולכים להראות

קולוריזם

בבית משפחת מקונן הייתה המולה רבה. קולות דיבור,צחוק ורעשי צמידים מצטלצלים מילאו את הבית הקטן. במרכז הסלון, על כורסה חומה ישבה  לה שרה מקונן בת

.היום אנחנו מציינות את יום הזיכרון לנשים וגברים שאיבדו את חייהן במסע לישראל דרך סודן

רובנו מכירות מבית את הסיפורים על ההליכה הממושכת לסודן והמחירים שהמסע גבה ממשפחותינו. בזמן השהייה הממושכת במחנות הפליטים בסודן ובשל התנאים הקשים סבלו יהודיות ויהודי אתיופיה ממוות יומיומי, רעב, צמא, מחלות והתנכלויות. בדרכים ובמחנות הפליטים בסודן נספו כ-4,000 מבנות ובני הקהילה

מי ששרדו את המסע הטראומטי והגיעו לארץ מיעטו לספר על החוויות שלהם. התופת שעברו הייתה קשה מנשוא וקשה מלהכיל. רבים ורבות חששו שפתיחת הפצעים הישנים תוביל לתהומות כאב שיהיה קשה לחזור מהם, בטח בזמן שמרביתם היו בעיצומו של מירוץ ההישרדות שנכפה עליהם בהגעה לארץ. בעשור האחרון נראה כי חל שינוי במובן הזה ויותר ויותר עדויות וחוויות על המסע הקשה נחשפות 

ניתן לייחס שינוי זה גם למאבק הממושך של פעילים ופעילות מהקהילה להכרה של המדינה בסיפור המסע. פעילותם היא שהובילה להחלטת משרד העלייה והקליטה לקבוע יום זיכרון לאומי לזכר הנספים והנספות. אך המאבק להכרה אינו תם ונשלם. הנרטיב המוצג ביום זה מתמקד לרוב בחוויות ובפעולות ההירואיות של גברים והחוויה הנשית נעדרת מהזיכרון הקולקטיבי הישראלי והקהילתי

המחקר האיכותני שערכה אילנה ברוך ב2018 , ״הזווית הנשית במסע מאתיופיה לישראל דרך סודן״, בזמנו סטודנטית ללימודי אפריקה ומגדר, מבקש להתחקות אחר קולן האבוד של הנשים, הילדות והנערות שהיו חלק מהמסע. מחקרה מביא לקדמת הבמה את האיום התמידי על שלמות הגוף והנפש של נשים במסע למחנות הפליטים ובמהלך השהייה בהם

המציאות היומיומית של נשים הייתה פחד מפני תקיפות מיניות ואונס. ילדות,נערות ונשים צעירות נפגעו במימדים עצומים על ידי גברים רבים. מורי הדרך, חיילים וכפי שנחשף בסרט ״קוד שתיקה״, שמקורו בתחקיר של העיתונאי דני אבבה ורונן ברגמן בעיתון ״ידיעות אחרונות״, גם על ידי חלק ממנהיגי ״הקומיטה״ (ועד ההצלה לעליית יהודי אתיופיה בשליחות המוסד הישראלי, בו היו חברים גברים מהקהילה). הדבר היה ידוע לכל אך לא נעשו שום פעולות ממשיות כדי לעצור את הזוועה ולהגן על הנשים. מבחינת המוסד מחדל זה הסתכם בחקירה פנימית בתוך הארגון ותו לא. באשר לאותם אנסים- הם מעולם לא נחשפו והם נתפסים בציבור כגיבורים עד היום.

נשים שנפגעו בעת העלייה לישראל נתקלו בשיפוט חברתי מחמיר והאשמת הקורבן. טגנש (שם בדוי) אשר נאנסה בגיל 14 בסודן ע”י איש קומיטה אזרה אומץ והחליטה לתבוע את הגבר שפגע בה בבית המשפט. אך באופן טרגי, גילתה כי חוק ההתיישנות חל על המקרה שלה ובנוסף על כך ספגה נידוי מהקהילה והמשפחה. הטראומה ממשיכה לרדוף אותה אך מערכת המשפט והקהילה לימדו את מרים ונשים כה רבות כי עדיף לשתוק

אנחנו חשות חובה מוסרית וקהילתית להתמקד בפרדיגמת האונס ולמוסס את חומת הבושה,דווקא היום. הגיעה העת להנכיח את הפשעים שנעשו ונעשים נגד נשים בגלל מגדרן בתוך הקהילות שלנו. הגיעה העת לספק מרחב ומקום לחוויות של הנשים הללו, שהן האימהות, האחיות והחברות שלנו. כדי להתרפא מהמעשים האלו, אנו חייבים וחייבות להכיר בהם כקהילה

אנחנו רוצות להודות לאילנה ברוך על מחקר חשוב ופורץ דרך שנותן מקום לחוויות של נשים כחלק מהזיכרון הקולקטיבי של הקהילה. נסיים במילותיה: ״הטראומה והחשש הגדול מפני פגיעה מינית נספגה בעורה של כל אחת ואחת מהצועדות בדרך הייסורים והשפיעה על האופן שבו הן חוות את המציאות שאליה הגיעו מאז ועד היום. נראה כי גם היום, כשלושה וחצי עשורים אחרי, הנושא הכאוב נותר מודחק ומושתק ללא שום ניסיון להשיג צדק עבור אותן הנשים.״ 

_________________

עדותה של פנטה (שם בדוי) טריגר אונס

פנטה הגיעה לסודן בתור נערה צעירה לאחר מות  אביה ונאנסה על ידי אנשי קומיט
“היה בלגן קשה. הייתי שם לבד בלי הורים…כשהודיעו לי שאבא שלי מת הגעתי לעיירה גדריף בסודן ואז הגיע אחד מפעילי השטח ואמר לי: לבחורה כמוך אנחנו קוראים “טקסי” (כינוי גנאי לזונה) “טקסי?” לא הבנתי! לא יכולתי לדבר…יכולתי לדבר. אבל אז המצב היה קשה. שתקתי…הוא קרא לי “טקסי” ואז שהוא קילל אותי ככה לא אמרתי כלום. שתקתי.

 הגענו לחרטום, שני גברים אמרו לי: בואי נלך. שני פעילי שטח לקחו אותי לבית שלהם. ואז חשבתי שהם רוצים לקנות לי משהו. הם חקרו אותי ואמרו לי: “תגידי לנו איפה היית”. שאלתי למה? הם אמרו: “אם לא תעני נחנוק אותך, נהרוג אותך ונזרוק אותך”.    מתבצרת בשתיקה ואז אומרת: “אני לא רוצה להיכנס לזה…זה כל כך אכזרי לעשות דבר כזה לבן אדם,  אפילו מי שלא עבר את החוויה הזאת.. (פורצת בבכי גדול). 

_________________

העדות של טגנש (שם בדוי): 

“אף אחד לא ידע על הסיפור הזה. זה אסור. זה בושה. היום אני בודדה. אני לא חלק מהמשפחה, אני לא חלק מהעדה, איבדתי את החיים שלי…אני מרגישה שאני נמצאת בתוך קבר…אני לא אשכח את היום הזה…זה הכי גרוע שלי. הכוח שלו. השטן הזה…הוא היה מהקומיטה הוא בא לתת לי את הכסף. 200 ג’יני. הוא אמר כמה שאני יפה. שאל אם יש לי בעל. אמרתי לו שכן וסיפרתי לו גם על הילד, הוא אמר לי כאילו שאני משקרת עליו…ליטף לי את הפנים…זרקתי לו את הידיים. לא הבנתי מה. בכלל לא חשבתי על זה. זהו. ולא היה לנו תחתונים ולא היה לנו מכנסים. במה אפשר להתנגד? מישהו שהיה שם, כולם ידעו…זה היה על הרצפה. ועשה מה שהוא עשה…הרגשתי…מין קרח כזה ואני…אפילו להגיד לא היה לי. לא היה לי מילה. והשתתקתי.הוא התלבש והלך. 

בעלי כל הזמן היה מתחנן ממני: ספרי. לפני כמה שנים בעלי נהרג בתאונת דרכים וזה הדבר שדחף אותי. אני חייבת למלא את הצוואה שלו שאני אצא ואספר.”