שתי מכות בשבוע אחד. יש עוד הרבה אבל אלה זיעזעו אותנו. שוב. האופן שבו החיים שלנו לא חשובים תפס אותנו עמוק, המציאות הציבה לנו מראה שאי אפשר להתעלם ממנה. האם יכול להיות שאנחנו לא באמת חלק מהעם הזה? השאלה הזו כואבת מדי. כי היא טומנת בתוכה את ההיסטוריה שלנו ושל אמהות אמהותינו. המלחמה טישטשה את הכאב על הפשע נגד רפאל הקטן. חודשים ספורים לפני ה7.10 יצאנו לרחובות למחות על העוול הזה והפצע הישן-חדש נפתח. סלומון טקה, יהודה ביאדגה, יוסף סלמסה, אברה מנגיסטו ועוד ועוד ילדים של אמהות ואבות כמו שלנו. אחים ואחיות שלנו.
כאבנו וזעקנו שמערכת המשפט שוב רומסת אותנו, גם כשמדובר בילד בן 4. והחברה הישראלית, כמו תמיד, עומדת מנגד. בשתיקתה מחזקת את המסר- אם אתה שחור ואפילו שאתה (ספק) יהודי החיים שלך לא חשובים. אירוני שקצת אחרי החלו המחאות על הרפורמה המשפטית, שם הבנו את מי בדיוק מערכת המשפט משרתת. ואז המלחמה הגיעה והתגובה של מדינת ישראל למתקפה של ה7.10 חשפה לכל העולם את שיא הכיעור שלה. והראשונים לעמוד בקווים הראשונים של ההסברה הישראלית, היו שחורים ובעיקר אתיופים שהסבירו באנגלית יפה למה ישראל היא לא מדינה גזענית. התקשיתי להבין איך זה שעד שיש רגע שעיני כל העולם מסתכלות לכאן ויש לנו הזדמנות להשמיע את הקול שלנו אנחנו משחקים את תפקיד האתיופי החמוד שרוצים שנשחק?
במהלך המלחמה ראיתי אנשים שכתבו בקבוצות סגורות דברים כמו ״מתו לנו במלחמה הזו הרבה חיילים, אנחנו מקווים שהמדינה תעריך את זה״, למרות שידענו בעומק ליבנו שהיא לא. ולעולם לא, כל עוד היא בנויה בצורה שהיא בנויה. יש סיבה לזה שהרבה חיילים אתיופים נהרגו באופן לא פרופורציונלי ביחס לכמות שלנו באוכלוסייה, כי יש מי שהולכים לשרת ביחידות קרביות ויש מי שהולכים ליחידות מודיעין וסייבר. הדם שלנו טוב למלחמות והצבע שלנו להסברה.
כבר כמעט עשר שנים אנחנו מוחים על ההתעלמות של הממשלה מהימצאותו של אברה מנגיסטו בשבי החמאס ורק כשהצטרפו אליו יהודים בצבע ה״נכון״, מדברים על עסקאות להחזרת שבויים. אי אפשר להתעלם מזה שהמדינה משתמשת בנו כשנוח לה. יש פה היררכיה ברורה, אם אתה לבן ויהודי אתה בראש הפירמידה ואם לא החיים שלך לא חשובים. ההתפתחויות האחרונות והשיח הציבורי סביב עסקת השבויים, מוכיחה שאל מול אינטרסים פוליטיים ויצר נקמה- גם אם אתה יהודי בצבע הנכון החיים שלך לא חשובים. איך הגענו למצב שבו מרבית העם חושב שהחזרת החטופים תפגע בביטחון המדינה? איך הגענו למצב בו מכים ומתעלמים ממשפחות החטופים ומרבית האנשים מסכימים עם זה?
איבדנו כל צלם אנוש ולכן, לצערי הרב, פסק הדין בתיק של רפאל וסלומון זכרם לברכה אינו מפתיע אלא מצביע על ריקבון מוסרי עמוק וחלק מבעיה הרבה יותר שורשית. איך הגענו לשם אתם שואלים? התשובה היא פשוטה מאוד- פלשתינים. אל מול העוול המתמשך שנהיינו אדישים אליו, אל מול יצר הנקמה שמניע את המלחמה הזו והאכזריות שאין לתאר אותה, שום דבר לא חשוב. החיים של אף אחד לא חשובים. את ההפצצות, ההרעבה, ההרס והחורבן, לא ניתן לשמור בתוך גבולות מדומיינים ולהפנות רק לאוכלוסיות ספציפיות, זה שקר גדול. אותה שנאה יוקדת ומעוורת לפלשתינים מחלחלת אל כל מקום בחברה שלנו ומפוררת אותה.
יש קשר עמוק בין איך שמתייחסים לפלשתינים לאיך שמתייחסים אלינו כאתיופים ושחורים. אותן פרקטיקות של דיכוי ואלימות שמותרות בפני החוק כשמדובר בפלשתינים מופנות גם אלינו, בין אם מדובר באמצעים לפיזור הפגנות או מעצרים בלתי חוקיים ואלימות מצד כוחות הביטחון. אמנם זה בעוצמות שונות אך מדובר באותה מערכת שמבוססת על היררכיה. איך זה שאנחנו יודעים כמה המערכת מושחתת ואלימה ובכל זאת מצדיקים אותה ומשתפים פעולה כשמדובר באוכלוסיות אחרות? זה לא מקרי בעיניי שדווקא בתקופה הזו ילדה בשם היימנוט (אמונה) נעלמה. איך מחזירים אותה?
צריך לומר את זה חד וברור- אם אין צדק לאדם אחד, לא יהיה צדק לאף אחד. כי אנחנו בתור אנשים שחורים במדינה הזו תמיד נהיה בין הראשונים להיות מושפעים מחוסר הצדק ומחוסר ההגנה של החוק. והגיע הזמן שנשלים עם זה. לא כדי לקבל את מר גורלנו אלא כדי לקבוע אותו ולעשות כאן שינוי אמיתי. הגיע הזמן להבין כי המערכת לא תשתנה ולכן אנחנו חייבים לחשוב איך בונים מערכת חדשה שתשרת אותנו. שהחיים שלנו יהיו חשובים בה, ושל כל יצור חי אחר. זה נשמע כמו דבר לא ריאלי במציאות שאנחנו חיים בה, אך מה שלא הגיוני כאן זה ההווה שלנו. ולכן את העתיד חייבים לשנות.