אין למה להתחפש

:שתפו

מאמרים נוספים

שחורות במקורות

*טריגר גזענות* שחורות במקורות הזהות היהודית של שחורותים ממוצא אתיופי נמצאת בפקפוק תמידי. אין זה סוד ששחורים ממוצא אתיופי נדרשים להוכיח את יהדותם בהזדמנויות שונות-

קורס מזורז במדעי החברה

למי מכםן שניזון מחדשות בטלוויזיה בוודאי אין מושג מה גרם להסלמה הביטחונית כמו שמכנים אותה. זה מפתיע, מפחיד וכואב וכולנו מתחילים לדמיין איך הולכים להראות

קולוריזם

בבית משפחת מקונן הייתה המולה רבה. קולות דיבור,צחוק ורעשי צמידים מצטלצלים מילאו את הבית הקטן. במרכז הסלון, על כורסה חומה ישבה  לה שרה מקונן בת

מאת: ג’נט בלאי

.כולנו רוצים להיות משהו בעולם הזה. מגיל קטן דוחפים אותנו להאמין שנהיה 

זה כבר כמה שנים שאני מגלה בפשטות את ההבדל בין חלומות של ילדים לבנים לחלומות של ילדים שחורים. הייתי בוחרת, לעיתים בכוונה ולעיתים גם בלי הקשר, לשאול נערים ונערות מכל המקומות על מה הם חולמים, רק כדי לגלות בכל פעם מחדש איך בצד אחד קיימים הרבה יותר ‘חולמים’ ואיתם גם הרבה יותר ‘מגשימים’. מהרגע שהתגייסתי לצבא, בכל חג מחדש, בני הדודים שלי היו מפצירים בי להישאר בקבע. “ללכת על בטוח” הם קראו לזה. ידעתי שזה לא קשור בכלל לכמה חכמה או טובה הייתי, בעיניהם זה היה הדבר הנכון לעשות. זה היה הביטחון המדומיין שלי בעולם -כאישה וכשחורה- שעמד מאחורי המילים שלהם. הפחד שאשאר במקום או חלילה, שאכשל ואחזור בפנים מבוישות. כי מי יודע מה יקרה מחר? מי יודע מה יכלכל אותי כשאהיה סטודנטית במקצוע ל’חולמים’?

השחורות שלי והאתיופיות תמיד היו משהו לא-בטוח לחלום איתו, והעתיד שלי תמיד היה משהו שמתנדנד בין שאפתנות, מזל וסיוע חיצוני, וכשזאת המשוואה הקבועה לא יכולתי להיות בטוחה שבסוף הדרך אהיה במקום שקיוויתי לו. אני גם אוהבת את החגים, כל אחד מהם מזכיר לי משהו אחר לגבי עצמי. את פורים, ספציפית, אני אוהבת יותר כי הוא מלמד אותי יותר על אחריםות, ונכון שהחג מאחורינו כבר וחלקנו אולי אפילו לא הרגישו אותו בגלל הקורונה ושאר המשברים שמקיפים אותנו, אבל אני אף פעם לא מפספסת אותו. ככל שאני גדלה זה אפילו יותר קשה לפספס אותו. תמיד בפורים, עולה ומבצבץ החשש הקטן שבטעות אתקל בא.נשים שעוטים על עצמם את הבגדים שלי או של אמא שלי כשהם משתעשעים במחשבה להיות “אחת מאיתנו” ליום אחד. אחת מ’האחרות’. אף פעם לא אהבתי להתחפש. אף פעם לא התחפשתי כמו שבאמת רציתי ואני לא יודעת אם זה עניין כלכלי או תרבותי אבל זו פשוט לא הייתה המציאות שלי. בין התחפושות שכן ממש אהבתי, הייתה אחת מיוחדת במינה: בכיתה ה’ החלטתי באומץ רב (ככה אני זוכרת שהרגשתי לפחות) להתחפש לאחת שרציתי לעשות עבורה מחווה- לאמא שלי. קמתי בבוקר ולבשתי את הק’מיס הכי יפה שלה, ביקשתי ממנה שתעשה לי צמות כמו שהיא אוהבת, ענדתי את התכשיטים שלה והרגשתי שליום אחד אני מחייה ומעירה חלק חשוב ממי שאני. מכל מה שאני. יותר מעשור עבר מאז אותו יום ולאורך השנים הרהורים ומחשבות על הבית ועל זהות השתנו והתעצבו. המשכתי לבנות את הזהות המלאה שלי כאתיופית-ישראלית, ישראלית-אתיופית, באופן שמתאים לי אך גם יכבד את מקומי מול התרבות המפוארת עליה חונכתי. הקושי הנוכחי שלי עם המתחפשים לאחריםות שלהם (במקרה הספציפי הזה לשחוריםות), לא נשען רק על היסטוריית הבלאקפייסינג האמריקאית- פרק מכוער בבידור הלבן-אמריקאי שחשף את עומק המרחק המדומיין שיצר האדם הלבן. פרק שעד היום לא נגמר, רק שינה צורה. הקושי שלי נשען על חלוקת המשאבים המעוותת ויחסי הכוח בין קבוצות חזקות למוחלשות בארץ (תופעה שמשותפת לכל העולם). החלוקה הזו מאפשרת לבעלי הכוח לשלוט בכל מיני דברים ביניהם האופן בו הקבוצה שלהם מיוצגת, או איך ההיסטוריה והסיפור האישי שלהם מסופרים. זה משליך על איך את.ה תופס.ת את עצמך ואיך תזכה לדמיין את עצמך בעבר, בהווה ובעתיד. וזה הגיוני כי כשיש “אחר”, אז יש “רגיל”. כבעלי נראות אפריקאית, נכווינו שוב ושוב מהחברה הישראלית. כשמכנים את התלבושת המסורתית “אותנטית” מאותתים לנו שאין לה מקום של קבע בחברה, היא ארעית וחריגה בנוף המתיימר-להיות-אירופאי של ארץ ישראל. וכשנשים לבנות עושות צמות הן מתעלמות מהסדר החברתי שקיים בחברה: הן בוחרות למחוק משדה הראייה שלהן את יחסי הכוח שמאפשרים לאשכנזיםות ומזרחיםות בישראל להחליט מתי משהו הוא מגניב ומתי הוא מגוחך. אין לנו את הפריווילגיה להחליט מתי משהו הוא “אופנתי” או “עולה” (והשימוש ב”עולה” כעלבון למישהו שהוא אקסטרה אתיופי.ת רק מוכיח את זה). הקושי שלי עם ה”מתחפשים-לאחרים” נובע מהסיבה המאוד מאוד מאוד מאוד מאוד פשוטה שאני, אימא שלי, דודות ודודים שלי: אנחנו לא תחפושות. אנחנו גם לא כאלה משעשעים. לכל חלק בזהות האתיופית שלנו- השמלה, השיער, המבטא וצבע העור יש היסטוריה ומשמעות עמוקה, יש בהם טוב ורע אבל יש בהם בעיקר הרבה אנושיות “רגילה”. שמלת הק’מיס, זו שבעיקר נשים מהדור הישן מתענגות על יופייה במרחבים הציבוריים ואילו נשים צעירות כנראה ילבשו אותה רק בחינה של אחותן או בחגיגות הסיגד באקדמיות הלבנות. ה”אפרו” השחור והמרשים או המהרטה, הוא אותו שיער “בעייתי” שמרבית הילדות השחורות חלמו שיום אחד יתעוררו והוא יהיה חלק (חלומות על העתיד זזים הצידה ברגעים האלה)

המבטא שלנו, זה שנולד גם בגונדר וגם בטיגריי, הוא תוצר של שפות קצביות, מלאות, מסובכות בפה של נצ’ים כמו שהן יפות בפה של סבתא שלי. שפות שלעולם אפילו לא נזכיר בבתי הספר. שפות שאת מבטאן משתדלים להרחיק מאיתנו בבוז ולעג, כבר מהגן. ואחרון אהוב – צבע העור שלנו. שאנו מתגאים ללבוש כעורנו אך גם נלחמים בשביל לאפשר לו להתקיים. בואו נהפוך את היוצרות. אם באחת השנים הייתי בוחרת להתחפש לאשכנזייה? איך הייתי אמורה לעשות את זה? זה בכלל היה מגניב, מצחיק או סקסי כמו להתחפש למישהו מאפריקה, אסיה או כל אומה חומה מוחלשת אחרת? כמה ברורים לנו הסטריאופים שהייתי צריכה לאמץ? הייתי צריכה לצבוע את העור בלבן, לשים פאה חלקה ועדשות בהירות? כמה “אחרת” מעצמי הייתי צריכה להתנהג? האם אכפת לי מאיך אשכנזיות ירגישו כשהן יראו אותי עושה חיקוי שלהן, צוחקת עם חברות? לבחורה שפגשתי ברחוב לפני שבוע, את שהסתובבת בשמלה כחולה פרחונית עם פרצוף צבוע חום. זו שחברה שלי צעקה עליה שתתבייש לה כי הפעם קפאתי. המהירות שבה את והחברים שלך הגבתם רק שיקפה את המוכנות שלכם והמוכנות שלכם לעמוד על זכותם האזרחית להעליב-אם-בא-לכם, רק הנכיחה את הגזענות שלכם. אם אחרי כל זה, את לא גזענית גדולה, את בהחלט בורה מאוד

?ועכשיו חידה! ספרו לנו איך מתחפשים לישראלי.ת